alonהשתלמות מורות, אוניברסיטת ת"א, בניין "שרת", חדר 103. המנחה: "ציוואוואה". הקורס: "מיניות בחינוך-העידן הבא". נושא שיעורי הבית: ויברטור. המשימה: להכיר מקרוב. התלמידה: חרוצה. התוצאה: תבורך הטכנולוגיה!
"לפני שאתן מתחילות לדבר עם התלמידים שלכן על מיניות ועל יחסי מין", אמרה המרצה בטון של ד"ר רות, "אתן צריכות להתיידד עם המיניות של עצמכן".
הדוברת, מנחת הקורס: "מיניות בחינוך – העידן הבא", הייתה אשה קטנה, נמרצת, מהסוג שכיניתי בסתר ליבי "צ'יוואווה" – גם נובייאח וגם נושייאך.
"כן, כן, תתענגנה, תגלנה את נשיותכן, תכרנה את הגוף, תתיידדנה איתו", דיברה בלשון רבים (רבות).
"איך אתן יכולות לדבר על מין עם הילדים של היום כשאתן בעצמכן עוד לא נפתחתן?", סיכמה בחיוך מנצח.
דממה השתררה בחדר 103, בבניין "שרת", בניין השתלמויות המורים של אוניברסיטת ת"א.
היינו קבוצת מורות כבדות משקל ושנים שנתונות בשנת השתלמות. כאלה שבחרו בקורס המבטיח הזה מתוך תקווה שלא תצטרכנה לכתוב עבודה סמינריונית.
אבל קולה של ה"ציוואווה" לא הרפה: "התפשטנה, הבטנה במראה, תעבורנה על גופכן לאט-לאט, הכרנה אותו ותמלאנה את השאלון הראשון. לגבי השאלון השני, מי שעדיין אין לה ויברטור אני ממליצה שתקנה כבר עכשיו, כי כל השאלון השני מתייחס להיכרות עם המכשיר. שלא תהיינה אי הבנות, בנות, בלי קיצורי דרך ובלי תירוצים, אלה הם שיעורי הבית!"
קבוצת הנשים הנבוכה העבירה בזריזות מפתיעה את השאלונים, ארזה את בקבוקי המים, התיקים הגדולים והמעילים הגדולים של "מתאים לי", ניסתה לחמוק מהר מהחדר ואחר כך מהבניין, כאילו "אות קין" הוטבע על מצחן.
יחי הסימפוניה!
בארוחת הערב, כשהתחלתי להוציא מהמקרר החצי ריק את השאריות ובזריזות התחלתי לחתוך להפוך, לטגן, למרוח ולערוך – חשבתי על "שיעורי הבית" ועל גילוי הנשיות שבי.
דחפתי ילד-ילד למקלחת וכשהבית סוף סוף נדם ואישי נרדם על הכורסה מול ה"חדשות", הוצאתי בחשאי את עבודת הבית. הדפים בערו בידיי אבל השעה לא הייתה כשרה להכנת השיעורים. כל השבוע חיפשתי את הרגע עד שהגיע יום רביעי המתוק: היום החופשי.
שלחתי את כולם לעבודה ולבית הספר, מרחתי פרוסות, דחפתי שלוש מכונות כביסה, תליתי, סחטתי, הברשתי, הברקתי, טלפנתי, הזמנתי, ולבסוף – איני יודעת איך אבל הגעתי אל התחנה המרכזית הישנה, ליד השלט "סקס סטייל". הרחוב היה הומה אבל בחנות אין יוצא ואין בא…
בגבורה "טרומפלדורית" הסתערתי על פתח החנות ונכנסתי לגן-עדן…המקום היה קריר ונעים, עם נרות קטורת ומעליהם ענן בושם. בחורה נעימה ושמנמנה עמדה לפני הדלפק. כשהרימה את עיניה ושאלה: "במה אפשר לעזור?", רציתי לשבת מרוב חולשה ברגליים וכבר לבקש שתעזור בכל, אפילו בשיעורי הבית שקיבלתי.
"אני צריכה ויברטור לשיעורי הבית באוניברסיטה", מלמלתי במהירות.
הבחורה הושיטה זרועה לעבר קיר שלם מרוצף מדפים ואמרה: "תבחרי"!
עמדתי מחושמלת מול תיבת פנדורה שנפתחה בפניי…מרחוק שמעתי את קולה המרגיע של המוכרת מסביר: "יש חשמלי, יש מכני, יש דו-קרני, יש אנאלי, ויש לנו משהו חדש מלטקס עם תמונות, ממש מרגיש אמיתי".
הבחורה ראתה שהשפע הורס אותי והושיטה לי חבל הצלה: "אני ממש ממליצה לך על 'החתול השחור'", ומיד הוסיפה: "הוא גם עובד על הדגדגן וגם מגיע עד נקודת הג'י, מסתובב בשלוש מהירויות, מאוד בטוח מבחינה חשמלית ויש לו תו תקן אירופאי".
זה הספיק לי. "החתול השחור" נבחר ברוב קולות. הוא נארז באריזת מתנה ואני רצתי איתו מהר הביתה לפני שכולם יחזרו.
הזמן קצר והמלאכה מרובה, אבל הרוח איתנה ובגוף לוחץ. הבית היה ריק, שקט וקריר, מוכן ומזומן. הוצאתי את "שיעורי הבית", פתחתי מזגנים, סגרתי תריסים ונעלתי דלתות.
התפשטתי לאט-לאט, כמו שהמורה אמרה, מול המראה, והתבוננתי. שעה ארוכה עמדתי ללא תנועה, ולפניי נתגלו "נפלאות" שמזמן לא ראיתי: עיגולים-עיגולים, קפלפלים-קפלפלים, בשרים שזופי שמש וים "בשרים" לבנבנים-ורודים – סימפוניה של גוונים וטקסטורות.
עגול גדול שמעליו שני עיגולים כבדים ולמטה למטה עוד עגול בו חבוי מרכז העולם, מעיין נסתר שופע. "איזה יופי", אמרתי, "איזה יופי". אט-אט פתחתי, כמו שפותחים מתנת יום הולדת, את "החתול השחור", שזינק החוצה מוכן לפעולה…ואז כבר לא יכולתי לעמוד וכבר לא יכולתי לראות או לשמוע או לדבר, וללא שליטה: צעקתי כמו שלא צעקתי מעולם. כשלא יכולתי יותר התחלתי לרעוד למעלה ולמטה, מאחור ומהצדדים, ולנטוף אגלי טל מכל העיגולים העליונים והתחתונים. כל מעשיי האהבה של שנותיי התאגדו לרגע המופלא הזה…
תבורך הטכנולוגיה! תבורך אוניברסיטת ת"א! יבורך בניין "שרת"! יבורך החוג להשתלמויות מורים! ה"צ'יוואווה" – תבורך גם היא!
גיליתי ארצות וימים, אגמים והרים…היה הייתי קולומבוס.
