"למה צריך בית ספר?"

בית-ספר הוא עולם סיפור משותף הנטווה בין תלמידים, הורים ומורים. מעבר לזה קיימת מערכת רחבה יותר. עם השנים גדל כל כך המרחק בין הדמויות למערכת, שלא ברור לרוב השותפים לסיפור מדוע הם נמצאים דווקא בסיפור הזה. בסדרת המאמרים הזו אנחנו מבקשים להחזיר את הממשות, כדי שנוכל לקחת חלק, להיות באמת שותפים, כל אחד מהפינה הקטנה שלו.

סיפורים מורכבים ממקומות, דמויות, חפצים בעלי משמעות, רעיונות ודימויים. נתחיל דווקא במופשט, ברעיון, כי הוא הבסיס להבנה ולרצון שלנו לקחת חלק, גם אם אנחנו לא מתים על הרעיון כמו שהוא מתבטא כרגע.

שיעור באזרחות

לפני כמה שנים עבדתי עם קבוצת נערים קטנה שאם הייתי צריכה להגדיר אותם כקבוצה, "ירדו מהפס הראשי של החיים שלהם ונתקעו בתחנה שכוחה לזמן לא ידוע" הייתה ההגדרה המתאימה. כאנשים, הם היו אחלה חבר'ה. כתלמידים – חשוכי הצלחה אקדמית מי פחות, מי יותר. בני 17, אחד מהם לא-קורא (היום כבר קורא). מתישהו, זה הלא קורא וחברו הטוב, החליטו שהם רוצים להצליח פעם אחת ולתמיד לדעת אזרחות. לפחות קצת, משהו, להבין.

לא היה סיכוי שהלא קורא יבין את הטקסטים בספר האזרחות, גם אם הייתי קוראת לו אותם בקול. הוא לא טיפש הבחור, אלא שהשפה בספר קרובה לשפה משפטית. רק לפרש עבורו את המשפט ולהסביר לו את ההיגיון שמאחוריו – אם זה היה בהיר מספיק, נראתה לי התפתלות מייגעת. החבר הטוב היה מוכן ללכת בכל דרך שתאפשר לשניהם ללמוד יחד ובקצב ששניהם יבינו. החלטתי ללכת בכיוון אחר.

ישבנו ליד שולחן גדול עליו הצבתי שני חפצים שייצגו דמויות אנושיות – הם, שני הבחורים. לצורך העניין נקרא לחפצים הללו 'פיונים'. "נחתתם על אי-בודד", אמרתי, "תסתדרו. תגידו לי מה קורה, מה עושים". הם התחילו מ"מסתובבים, בודקים את האי". בדקו. "עכשיו מה?", בדקו עוד. פתאום אמר הלא-קורא: "אני רעב, כלומר – על האי. צריך לאכול". לקח להם שתי שניות להבין ש"רגע, מאיפה יגיע אוכל?". "נלך לראות אם יש משהו לקטוף או לצוד", אמר החבר הטוב. מה שאומר ששניהם ראו בדמיונם אי לא מיושב.

ברבע השעה שלאחר פתיחת המשחק הם התעסקו במציאת מזון, פיתוח אמצעי צייד וליקוט, מחשבות על בניית מחסה ועוד. עד שאמרתי "ירד הלילה", והם שמחו על כך שדאגו למחסה קצת קודם. כעבור כמה דקות של דיבורי לילה-ראשון-על-אי-חדש, אמרתי "טוב, בוקר". כך עברו כמה ימים עד שאמר הלא-קורא "וואי, משעמם. צריך עוד אנשים. זאת אומרת, אנחנו מסתדרים טוב בינינו אבל אני צריך עוד אנשים." מה שהזמין – קיבל. הוספתי עוד פיונים לשולחן ועכשיו נהייתה מסיבה. תושבי האי הוותיקים אירחו את חבריהם בשמחה לאורך מספר ימים עד שהסתבר שהאורחים רוצים להישאר.

אם האורחים רוצים להשאר, זה דורש התארגנות. עכשיו נכנסה השיחה לכל מיני פרטים נדרשים לטובת חיים משותפים בקבוצה. מתישהו רצו גם האורחים – שעכשיו כבר הרגישו בבית – להזמין חברים. האי הלך והתמלא אנשים עד לרגע בו היה מובן לשניהם שנדרשת התארגנות מחדש, אחרת יהיה ברדק. בשלב הזה הם כבר הגיעו למערכת חוקים, תקנות וכללים ומשם הדרך לצורה שלטונית בסיסית כבר הייתה קצרה.

כעבור כמה שעות משחק-שיחה עצרנו כדי להתבונן במה שקרה. מעבר להנאה ולצחוקים, זה היה עניין רציני והדבר המוצלח בכל זה היה שהם הבינו בדיוק למה צריך כל סעיף בצורה שהם יצרו. כל חוק, כלל או תקנה היו ברורים להם מהיסוד, בקשר הישיר שבין סיבה למסובב, כמו גם משמעות המושג 'אזרח' וסוג הפשרה שהוא מייצג.

עכשיו אתם

אתם מוזמנים לשחק בדיוק את אותו משחק – ראשית ביניכם המבוגרים ורק אחר כך עם התלמידים שיש לכם בבית. שאלת הפתיחה היא: "למה צריך בית ספר?", ותודו, זו שאלה טובה. אם אין לכם תשובה, פירושו שאתם שולחים את הילדים מדי בוקר למקום שלא לגמרי ברור לכם למה צריך אותו בכלל והיחס שלכם – בהתאם. גם אם אתם לא סובלים את עובדת קיומם של מוסדות כאלה ועדיין שולחים את הילדים לשם, תצטרכו תשובה. אחרת אתם מבלבלים אותם מאוד.

החומרים הדרושים: שולחן, כמה 'פיונים', דוגמה אישית, כמה שאלות טובות, להגדיל את התמונה בהדרגה ו-היידה, יהיה מעניין. תבואו לספר לנו מה קרה ולמה צריך בית ספר.