משלושה יוצא רק ילד אחד

כשהייתי תלמידה בבית הספר היסודי והגעתי עם אמא שלי לכותלי בית הספר בשעות הערב, הוא תמיד נראה לי שונה, אחר, בצבעים וגוונים שלא הייתי רגילה להבחין בהם ביומיום. זה קרה פעמיים בשנה, ביום הורים.

"יום" זו מילה לא מדויקת להשתמש בה. היא מתאימה רק עבור המורה, שכן באותו היום, העבודה שלה  בכיתה באמת התחילה בשעות האור, בשמונה בבוקר, ונמשכה עד שמונה בערב, תחת מעטה של אור פלורוסנט מרצד.

יום הורים מסתכם בעשר דקות, בהן המורה פוגשת הורה (לרוב זו האמא) ואת הילד ומדווחת להם דיווחים שונים. היא מנסה לסכם ארבעה חודשי למידה למספר היגדים כללים והצעות לשיפור.

 אני לא זוכרת מה אמרו לי בהקשר של לימודים אבל בשורה התחתונה תמיד הייתה הבקשה שאפסיק לפטפט ולקשקש במחברות. אני זוכרת את אמא שלי מחייכת ומספרת למורה שכך גם היא עצמה העבירה את השנים בבית הספר. אחר כך, בארוחת הערב, היה מגיע הדיווח לאבא ובכך נגמר הסיפור.

אני זוכרת בבירור את עצמי מביעה פליאה כיצד המפגש הקצר הזה, שלעיתים רובו כלל לא דיבר איתי אלא עליי, בכלל יכול לתאר אותי. איך יכול להיות שלא שאלו אותי שם, במפגש הזה, מה הרגשתי כשהמורה לקחה לי את הציור באמצע או למה בכיתי בשירותים אחרי שמורה אמרה לי שבטח כשאהיה גדולה אכתוב את מדור הרכילות ב"לאשה" (ובכלל לא הבנתי מה היא אמרה אבל נעלבתי מהטון ומהצחוקים של שאר הילדים…)? איך לא דיברו ב"יום ההורים" על כל אלה? איך?

בתיכון טקס "יום ההורים" הלך והחמיר: הלחץ מפני הדיווח, העובדה שהמורים השתמשו ביום הזה כ"נשק יום הדין" והזכירו לי בלי סוף שעלי לקחת את עצמי בידיים. כבר אז לא הבנתי: האם אני צריכה ללמוד בשביל ההורים שלי? האם כל המאמץ, ההשקעה, השאלות והתהיות שלי מגיעים לקיצם בדיווח לקוני של עשר דקות. מה הקטע פה?

רגע, ומה עם התהליכים?

לימים, כשבגרתי, מצאתי את עצמי חלק ממערכת החינוך בכובעים שונים: כתרפיסטית, מאמנת ילדים ומורה. השנה גם החלפתי מורה שיצאה לחופשת לידה, דבר שהוביל לסיטואציה בה נדרשתי לקיים יום הורים לתלמידי כיתה ב'.

כל הזכרונות שלי כילדה, שחלק מהם תוארו לעיל, פתאום הציפו אותי בבת אחת, בעודי מכינה ומלקטת את המידע אותו יהיה עלי להעביר להוריי התלמידים. זה לא נגמר בזה, כי גם כאמא קיבלתי יום קודם לכן הזמנה לשמוע את עשר הדקות על הילדים הפרטיים שלי.

אז נתחיל דווקא מזה שהגעתי לשמוע את מה שהיה למורות לומר על הבנים שלי. לא יכולתי להימנע מלחשוב על השעות הארוכות שהן הולכות לשהות בתוך הכיתה, ובמהלכן לראות עשרות הורים וילדים כמו סרט נע. על אף הקצב המטורף, הכניסה והיציאה של הורים וילדיהם, והשעות הארוכות – עליהן להישאר ממוקדות, עם סבר פנים נאות, להתנצל על עיכובים ועל כך שהן חייבות לרוץ דקה לשירותים, וגם להביע מידה מסוימת של התנצלות על כך שיום ההורים הוא טיפה אחת בים, שאינה משקפת את מה שעובר באמת על הילד.

יאמר לזכות שתי המחנכות שאני פגשתי, שהן דיברו ממש לילדים שלי – דיברו אליהם ולא מעליהם. למעשה, כל השיחה התנהלה עם הילדים ואני רק הקשבתי לנאמר. היה גם נראה לי שהילדים לא הופתעו כלל משום דבר והיו ושותפים מלאים לתהליך.

את יום ההורים שלי, כמורה, עשיתי במתכונות דומה מאוד ובשני מקרים לא הצלחתי לעצור את הדמעות. מקרה אחד היה כשהבנתי עד כמה הילדה שישבה מולי באותו הרגע בכלל לא פנויה ללמידה בעקבות מה שמתרחש בביתה הפרטי, וששיחה על התקדמות או רגרסיה לימודית בכלל לא מתאימה אלא רק התמקדות בהתמודדות הרגשית והחברתית. המקרה השני היה כשאם של תלמיד בחרה להודות לי על כך שמצאתי את המפתח ללבה של בנה, אחרי שבמהלך שנה שעברה איבדה את מקום עבודתה בשל כמות הפעמים שנעדרה ממנו שנוצרה בהתאם לכמות הפעמים בה הושעה בנה מבית הספר. באותו הרגע הבנתי שאמנם עשר הדקות הללו לא משמעותיות ברמת הדיווח האמיתי אבל לפעמים הן כה חשובות ולו בשביל להתחבר ברמה האנושית על מנת שילד אחד מקסים יראה את אמא והמורה מתרגשות מהתפתחותו.

ובכל זאת, ישנם שני דברים שהייתי בוחרת לשנות בהקדם. בראש ובראשונה – ציונים. במקום ציונים הצבת מטרות אישיות בתחומי הדעת השונים, כמו גם בתחום הרגשי והחברתי. הדבר השני, ביום ההורים הייתי מתמקדת עם הילד בתהליך אותו הוא עשה או עדיין רוצה לעשות על מנת להשיג את המטרות האישיות שהוא הציב לעצמו. שני פרמטרים חשובים בהתפתחות הילד: מטרות אישיות שהוא בעצמו הציב ותהליך השגתן.

המהות היא לא ביום הזה

בינתיים, עד שאני ושכמותי נוכל לשנות בתוך המערכת את דפוסי ההתנהלות, אני מציע לכם, ההורים, לעשות אצלכם ובתוככם את השינוי.

קבלו את יום ההורים בפרופורציות הנכונות, כלומר: אל תעשו מזה עניין גדול אך גם אל תתעלמו לחלוטין. דאגו להיות בקשר רציף עם המורה במהלך כל השנה, ואל תגיעו 'מופתעים' ליום ההורים. היו שם עבור הילד ומה שהוא זקוק באמת. עזרו לו לקבל ביקורת כאלמנט בונה להמשך התהליך, ובמקביל עזרו לו לקבל מחמאה וטפיחה על השכם כמוטיבציה לעוד הישגים שברצונו להשיג. עודדו את הילד לראות את הישגיו ביחס לעצמו וביחס למקום בו הוא היה תקופה קודם לכן. שקפו לו את התהליך המשמעותי שהוא עושה, ואל תתמקדו בציון בודד או אירוע התנהגותי כזה או אחר.

יום ההורים זו דוגמה לפערים בתוכם אנחנו חיים בימים אלה, פערים שנובעים מעולם שמשתנה מהקצה אל הקצה בעוד מתכונות הלמידה, תהליכי ההתפתחות ודפוסי החינוך נותרים בעינם. זהו פער גדול בין הקידמה לחינוך. האם גם אתם פוגשים בפער הזה? האם אתם מודעים לו? מוזמנים לשתף, להאיר ולהעיר.