נתפס במערומיו

כשהתקשורת מדווחת כל שני וחמישי על מקרי הטרדה מינית של ממונים ובכירים של פקידות צעירות וחינניות, הסיפור הקטן שלי משנות ה-60 מנסה כל הזמן לפרוץ לאוויר העולם. עכשיו הגיע הזמן לתת לו לפרוץ.

הסיפור מתחיל בקורס קצינות קרביות בשנות ה-60. ימים ארוכים דיברנו שם על תרומה למולדת, והתחרינו מי תהיה הכי קרבית, הכי גזעית, הכי תורמת והכי רחוקה מהבית. בכלל, הרגשנו שהנה, אנחנו בנות ה-19 וה-20, עם הצמה ונעלי ה'גולדה החומות נציל את המדינה והעם מכל אויביהם.

בתום הקורס, כשקיבלתי הצבה לבסיס מרוחק אי שם בדרום הארץ, בין גמלים לרוחות מדבר, לא הייתה מאושרת ממני. נתבקשתי להגיע במיידית. מרוב התרגשות צחצחתי את הנעליים הצבאיות המכוערות עד שהבריקו כראי, גרבתי גרביים לבנות חגיגיות, חצאית קלוש חאקי באורך של סבתא יוכבד וכובע חאקי שנראה כמו מכסה על סיר. אה, וכמובן ענדתי ברוב טקס ופאר את הדרגה המצוחצחת החדשה שלי – סג"מ. התגאיתי בתואר ובתפקיד  הנכסף, קצינת ח"ן.

כל הדרך לבסיס התנגנה  בליבי שירת "התקווה" ומנטרה המכריזה: "סג"מ בלהה הנועזת יוצאת לדרך להציל את המולדת". עד באר שבע הטלטלתי ברכבות ומשם לאי שם בדרכים לא דרכים בטרמפים מוזרים ונדירים, כמו משאיות נפט, עד שהגעתי עייפה ומרוטה לנ.צ. התייצבתי ברחבת מפקד הבסיס סא"ל נ', כשאני עומסת את הקיטבג הענק על כתפיי הצנומות (כן, פעם הן היו צנומות), ומחכה שמישהו יבחין בקצינה החדשה והמבריקה שהגיעה זה עתה למחנה.

השעה הייתה בערך שלוש אחה"צ. במדבר זו שעה של שקט ואדמה בוערת. עמדתי, נשמתי את האוויר המדברי ושיננתי את המנטרה של קורס הקצינות: "אל תשאלי מה המולדת יכולה לעשות בשבילך, שאלי מה את יכולה לעשות למען המולדת" (לא להאמין על התמימות אז…).

לפתע, יצא לקראתי קצין צעיר בדרגת סרן והסתכל עליי בתדהמה. "מה את עושה כאן?", שאל בתוקפנות. מיד קפצתי לדום כמו שלמדתי בקורס קצינות, הצדעתי לו על פי כל כללי הטקס המקובלים ופלטתי בקול מרוסק: "המפקד, 197365, סג"מ בלהה אלחלל (שמי מהבית) לפקודתך. המפקד, אני קצינת הח"ן החדשה, המפקד".

הסרן לא ידע אם לצחוק או לבכות, כי כזו קבלת פנים לא עושים בבסיס הזרוק הזה אפילו לרמטכ"ל, ואז אמר באכזבה: "א-ה-ה-ה, זאת את הקצינה החדשה…חכי פה רגע. אני מברר עם מפקד הבסיס, סא"ל נ', יכול לקבל אותך", והוא נעלם.

הדופק שלי עלה ל-,120 התחלתי להזיע וחיפשתי מתקן מים קרים. בעודי שותה ומנסה להירגע מהלחץ ההיסטרי, אני שומעת מבעד לקירות הדקים אנשים מדברים ביניהם. זיהיתי מיד את קולו של הסרן הצעיר, שזה עתה פגשתי. הקול השני היה קול בס בוגר יותר, כנראה של מפקד הבסיס, סא"ל נ' המפורסם. השיחה הייתה קצרה מאןד, גברית מאוד ובלתי נשכחת.

כמעט 50 שנה עברו מאז שהמילים הללו נאמרו ועדיין לא הצלחתי לשכוח ולסלוח. הסרן אמר: "הגיעה הקצינה החדשה". סא"ל נ' שאל בקולו העמוק: "איך היא?", והסרן ענה בייאוש: "תחת גדול, ציצי קטן. סתם ציפינו…". כאן סיכם המפקד בצחוק גדול: "ציפיות יש רק במיטה, אכלנו אותה מה?".

אז ככה, רבותיי, אני באה למדבר, כולי תרומה לתקומת ישראל, אחרי שלושה חודשים של ריצות על ג'בלאות, עשרות מערכי שיעור, אינספור מסדרים, לילות לבנים, שיעורי שדאות, מבחנים, מטווחים, פירוק וצחצוח נשק, אות הכושר, אות הקלע, הצטיינות בהדרכה – וכל מה שקובע כאן הוא התחת הגדול והציצי הקטן?

בלעתי את הרוק והכנתי לי בראש את כל התשובות המוחצות, שיפילו את שני הגברים השוביניסטים הגסים האלה לקרשים. אבל, כמו תמיד, תכנונים לחוד וביצועים לחוד. כשנכנסתי בשמאל-ימין-שמאל למשרד המפקד והצדעתי בפרצוף חתום הצדעה חדה ומכבדת, לא אמרתי דבר. כל התשובות החצופות המעמידות במקום נשכחו, והפכתי לנציב מלח חסר מילים.

כך עברו עליי חודשי השירות: בימים הייתי קצינת הח"ן הכי יעילה, הכי משקיעה, הכי קורקטית שיש, ובלילות, בצריפים הקטנים והדחוסים, הפכתי לאלת הנקמה. חלמתי על נקמות איומות ונוראות של ילדה תמימה ש"הפשיטו" אותה מהמדים והפכו אותה בשני משפטים לאובייקט מיני לא שווה ולא ראוי: תחת גדול – ציצי קטן.

"הוא מחכה לכם בקוצר רוח בלשכתו"

אל דאגה יש בחיים "חלון הזדמנויות" לכל דבר וגם החלון שלי נפתח לרווחה. באחת השבתות בהן נשארתי הקצינה התורנית בבסיס, מצאתי ברשימות שהמפקד התורן הוא לא פחות ולא יותר מאשר מפקד הבסיס, כשלצידו "הבלתי נפרדת" שלו, הפקידה האישית זהבית, זו שהייתה מסורה לו לחלוטין בימים ובלילות ומכל הבחינות.

אחרי טקס עליית משמר פנה אלי המפקד ואמר: "אני עסוק. כל הבסיס על הראש שלך. תבדקי את כל השערים, תארגני את כל המשמרות ואל תטרידי אותי. אני מרשה לך להתקשר אליי רק אם יש שריפה או מלחמה או שהמצרים עוברים את התעלה". הוא הניח יד אבהית על כתפה של הפקידה המסורה לו, זהבית, ונעל אחריהם היטב-היטב את דלת הלשכה.

יצאתי לסיבוב שערים עם טונה אחריות ומסירות, והבנתי שכשהמפקד עסוק במזמוזים אני  עסוקה בהגנה על המולדת. אבל סוף חרמן לתלייה…אל שער הבסיס הגיעה במפתיע מכונית רנו 4 אזרחית קטנה, ובה לא פחות ולא יותר מאשר אשתו הנאמנה של מפקד הבסיס סא"ל נ', עם שני ילדיו הקטנים שבאו לבקר את יקיר ליבם ולהביא לו ד"ש חמה מהבית ואת עוגת השבת שאפו לכבודו.

זה היה הרגע שלי. העליתי על פניי את החיוך הכי חם שלי, חיבקתי את האשה הצעירה ואמרתי לה בשמחה ובששון: "המפקד כל היום מדבר עליכם. הוא כל כך ישמח לראות אותך ואת הילדים. הוא כל כך מתגעגע, הוא מחכה לכם בקוצר רוח בלשכה. לכו לשם!"

המשכתי לבדוק את שערי הבסיס בצעדי ריקוד עליזים ועם צליל של מנדולינה בלב. בדקתי שער-שער ועדכנתי את המשמרות לאט-לאט. הרי יש לי זמן…סוף סוף ירדה עלי השלווה: תחת גדול-ציצי קטן נקם בשוביניסט הנאלח את נקמתו.

ישבתי על אבן וצפיתי בשמש השוקעת .ניצחון! ספרתי עד 1,000 לפני שפניתי חזרה למשרדים, ושם מספרים שהצעקות בלשכה הגיעו עד לרמטכ"ל. הפקידה המסורה יצאה בטיסה ושוחררה מיד מצה"ל, וגם המפקד סא"ל נ' הוצב, הצבה מבישה מבחינתו, בקריה קרוב-קרוב לעינה הפקוחה של אשתו, ורחוק-רחוק ממחמדי המדבר המעורר.

ואילו אני מציינת פה בגאווה ויודעת בביטחון מלא שגם עם תחת גדול וציצי קטן אפשר להגיע רחוק, ואפילו לספר על זה סיפורים.

אגב, לפני שנה פגשתי את סא"ל נ' בחוף הים: ישיש מעורר רחמים, חולה פרקינסון, שאשתו השמורה היטב מובילה אותו ביד רמה. הוא לא זכר מי אני, וטוב שכך!