עד כלות הנשימה

בטור הפעם נתמקד בגורמים בכלכלה שמייצרים קונפליקט בין הרצון שלנו לשפע ובין הצורך שלנו בשמירת איכות הסביבה. בטורים הקודמים התמקדנו בגורמים בתרבות הכלכלית שפוגעים בעצם יכולת יצירת השפע והפצתו באופן ראוי ומוצלח בקרב האוכלוסיה. הפעם נכיר את הכוחות העיקריים בכלכלה שדוחפים להרס איכות הסביבה וגורמים לבזבוז רב מימדי של משאבינו המתכלים.

כחברה אנושית, עם בוא הקדמה והטכנולוגיה, איבדנו את הנתיב לחיים סימביוזיים עם בית הגידול שלנו, כדור הארץ. עוד לא השכלנו ליצור תרבות כלכלית שתקדם טכנולוגיות לא מזהמות וניצול נבון של משאבי כדור הארץ המתדלדלים. עקב כך הגענו היום למצב שבו דאגה לאיכות הסביבה אינה יכולה להמשיך להיות פריבילגיה השמורה ל'משוגעים' לדבר מבלי שנפגע קשות מההשלכות הרות הגורל של כך.
העובדה היא כי כיום רובנו שותים מים מזוהמים במתכות כבדות וחומרים מזיקים אחרים. בערים ובסביבת מפעלים האוויר שאנו נושמים מזוהם בחומרים מקדמי סרטן ומחלות לב- ריאה, ובו בזמן יש משהו הנמצא מזה שנים באוויר הגורם לאוכלוסיות הדבורים להכחד. המזון שמגיע לצלחות מלא בכימיקלים רעילים, ותהליך גידולו כרוך בדילול של שכבות הקרקע הפוריות. בים הדגה ספוגה בכמויות מסוכנות של כספית ממפעלים שמזרימים ביוב לא מטופל, ורק לא מזמן האסון הגרעיני בפוקושימה התווסף לשורה ארוכה של אירועים מעשי אדם שפיזרו ברחבי הביוספרה של כדור הארץ חומרים רדיו-אקטיביים שהרסניים לשלמות המטען הגנטי שלנו ושל כלל היצורים החיים.
זה מה שיצרנו: תרבות כלכלית הדוחפת כל העת את התעשייה לכלות במהירות הולכת וגוברת את המשאבים על כדור הארץ, תוך עידוד מפעלים ויצרנים לחתוך בעלויות ולהמיר את העלות הכספית למחיר סביבתי כבד.

 

אם כך, נושא איכות הסביבה אינו עוד נושא שולי שאפשר להמשיך לדחוק לסוף סדר היום הציבורי למשך זמן רב. אנחנו נעים לעבר מציאות בלתי אפשרית,שנוצרת כתוצאה מהאבסורד הרב המתקיים בכלכלה שלנו, וככל שמעמיקים לחקור את הנסיבות בכלכלה שדוחפות להרס איכות הסביבה – הולך ומתגלה האבסורד שמנהל את התרבות הכלכלית שלנו.

1. צמיחה אינסופית בעולם סופי

הכלכלה בת ימינו בנויה על בסיס תיאורטי תמוה למדי. הבסיס תמוה כל כך שאפשר לסכם אותו כאבסורד אמיתי. בסיס זה לא יוכל עוד להמשיך להתקיים לאורך זמן רב מבלי לקרוס יחד עם כל 'מגדל הקלפים' שנבנה מעליו. אבן יסוד זו בכלכלה מאיצה אותנו כל העת לכלייה מוגברת ובלתי מרוסנת של משאבנו, ויוצרת מצב פרדוקסלי שבו שעל אף שאנו מתקיימים על גבי פלנטה שהיא סופית בגודלה, אנחנו נשענים על תיאוריה כלכלית וחוקים אשר עוצבו סביבה, אשר מחייבת כל העת צמיחה מעריכית בכמות הצריכה.

 

עלייה בתמ"ג (תוצר מקומי גולמי), המכונה על פי רוב 'צמיחה כלכלית', נחשבת על ידי האסכולה הכלכלית השלטת כמטרה העליונה שיש לשאוף אליה. מהסיבה שללא גידול זה, אם לא נחצוב, נשאב וננצל משאבים וכספים רבים יותר כל שנה, המערכת הבנקאית והכלכלית כולה תקרוס. (על הסיבות לכך אפשר לקרוא בהרחבה בטור "כל הדרך אל הקריסה").

 

יחד עם זאת, קיימת בעיה 'קטנטנה' שמכשילה את כל התוכנית. הבעיה הזו שמצליחה בעקביות לחמוק מעיניי הכלכלנים היא שאנחנו בני האדם חיים על כדור ארץ אחד ויחיד, עם גודל, שטח וכמות משאבים מוגבלת. משום מה הם עדיין לא התעוררו לעובדה שאין זה אפשרי מבחינה מעשית או אפילו תיאורטית להמשיך ליצור גידול בצריכה לעד. מבחינה מעשית ולוגית תרבות המושתתת על צריכה חומרית לא יכולה להמשיך להגביר את קצב הצריכה שלה מדי שנה מבלי שהיא תיתקל בתקרת המציאות שקובעת שלרשותנו רק כמות מחצבים ומשאבים מוגבלת.

 

כלכלה שבנויה על צמיחה אינסופית היא כמובן גורם ראשון במעלה הדוחף אותנו כל העת להמשיך לצרוך ולבזבז בקצב הולך וגובר את המשאבים המוגבלים העומדים לרשותנו, ללא התחשבות בכמות המאגרים הנותרים או במדדים חשובים אחרים.

2. אשליית היעילות של השוק החופשי

כלכלת שוק חופשי היא כלכלה שפעולתם של השחקנים בה חופשיים באופן יחסי מהגבלים והתערבות ממשלתית. כלכלת שוק חופשי יוצרת זירה שבה תחרות עזה ורווחים כספיים הם הכוח האבולציוני החזק ביותר הדוחף לפיתוח השחקנים והיצע המוצרים הזמינים בשוק. בעקבות כך, אפשר לשמוע לא פעם מפיהם של כלכלנים וחסידי השיטה עד כמה רק ביכולת של השוק חופשי והתחרות להביא את השפע הגדול ביותר ואת היעילות המקסימלית לתהליך הייצור. ההיגיון המנחה הוא שכל אחד בשרשרת מנסה לייעל את התהליך, לחתוך עלויות ולעשות את המירב בשביל לזכות בבחירתם של הלקוחות הפנטציאליים.

 

במבט ראשון הטיעון הזה אכן נראה מאוד משכנע. ראשית, הפסיכולוגיה יודעת לספר לנו שתחרות וסיכוי לרווח אישי הם גורמים ממריצים ומעוררים מוטיבציה. שנית, אכן יש משהו בשיטה הכלכלית הנוכחית שמצליח לספק הרבה מאוד שפע זמין במחיר יחסית שווה לכל כיס.

 

אך אם ניקח מבט מדוקדק יותר מקרוב יהיה ניתן להבחין באשליה המבצבצת בין שפע המוצרים וטובות ההנאה שהגלובליזציה והשוק החופשי קידמו עימם. האשליה נוצרת בעקבות העובדה שמערכת הכסף ותמחור המוצרים אינם מכילים את העלויות האמיתיות של תהליך הייצור וההפצה. תמחור מוצר בכלכלה שלנו נעשה פחות או יותר כך: חומר גלם + אנרגיה + כח האדם + רווח = מחיר. משוואה זו אינה כוללת את העלויות הסמויות שתהליך הייצור וההפצה גובים.
כשאנחנו מתעלמים מהעלויות הסמויות למעשה אנחנו עושים תמחור חסר, ועל כן האשליה שאנחנו מקבלים את המוצרים הטובים ביותר במחיר הנמוך ביותר – מתקיימת. למעשה, אנחנו משלמים מחיר סביבתי ובריאותי גבוה עבור המחירים הזולים בכסף.
הסיבות לכך שעד היום יכולנו להתעלם מהמחיר הסביבתי והבריאותי הסמוי נובעות ממציאות פוליטית וחוקתית אשר מאפשרת למפעלים ויצרנים לגלגל עלויות סינון, מיגון וגהות על כתפי בריאות העובדים שלהם או על חשבון האזרחים המתגוררים בסמוך למפעלים. אנחנו חיים במציאות של סטנדרטים כפולים: מדינות המערב העבירו את מתקני הייצור למדינות העולם השלישי שמשוללות כמעט פיקוח על רמות הזיהום או על מניעה של נזק אקולוגי או חברתי. כך, אנחנו יוצרים זיהום רב בכל אתר כרייה, מעדיפים השמדה של יערות גשם במקום שתילה ויוצרים דילול אקוטי של חומרי גלם במחצבים.
התמחור בחסר יוצר מוטציות ועיוותים רבים ופוגע קשות ביכולת של צרכנים ויצרנים לבחור בחירות מוצלחות מבחינה קולקטיבית, וכל עוד המצב נשאר כך נמשיך לקבל יצרנים שחותכים בעלויות על חשבון הגדלת תביעת הרגל האקולוגית. אשליית היעילות של השוק החופשי אשר הביאה עימה מוצרים זולים גורמת לנו לעשות שימוש לא יעיל במשאבנו המתכלים, דרך בחירות לא נבונות של מה לרכוש, וכלה באצבע קלה מדי על ההדק שמעדיפה להחליף ולא לתקן.

 

דוגמה קטנה להמחשת התמחור: זול יותר לקנות ולעשות שימוש בכוסות פלסטיק חד פעמיות מאשר לשטוף כוסות רב פעמיות. אני מאמין כי דווקא דוגמא זו מובנת לרובנו באופן אינטואיטיבי, ולכן רובנו בוחרים בבחירה המושכלת יותר שהיא לשטוף את כוסות השתייה מאשר להתבסס על כוסות חד פעמיות המיועדות לזריקה.

 

3. הפרנקנשטיין של ה'קלקלה' הקפיטלסטית

הכלכלה המודרנית בת ימינו הציבה גידול בצריכה כיעד ראשון במעלה, תחרות חופשית חפה יחסית מהתערבות ממשלית, וכלכלנים, חוקי כלכלה ואנשי עסקים אשר מציבים מדי יום את הריווחיות בראש סדר העדיפויות. שילוב זה יצר מוטציות רבות שמזיקות לאיכות הסביבה. המוטציה הגדולה אולי מכולם שראויה לשם התואר ה'פרנקנשטיין של הקלקלה הקפיטלסטית' היא "השבתה מתוכננת" (Planed Obsolesce).

 

ה'פרנקנשטיין' הספציפי הזה הגיח לחיים בשנות העשרים של המאה שעברה כאשר קבוצה של אנשי עסקים נפגשו בחשאי וחיפשו דרכים חדשות ויעילות להגדיל את ריווחיות העסקים בבעלותם. יחד הם עלו על מזימה שבמהרה הגדילה להם את כמות הרווחים ומבלי שהצטרכו להשקיע אגורה שחוקה אחת.

עד לאותה הפגישה, המפעלים בבעלותם של ברנשים אלו יצרו נורות להט חשמליות באיכות מעולה. אורך החיים של נורות החשמל נעו בדר"כ סביב 3,000 שעות ואף יותר, שזה זמן גדול פי שלושה מאורך החיים של נורות הלהט הזמינות לנו היום בחנויות (!). אנשי העסקים סיכמו על החלטה מחייבת ביניהם כי יפחיתו את אורך החיים של נורות החשמל כך שהן יחזיקו מעמד רק 1,000 שעות עבודה. הם הבינו כי פעולת קיצור החיים של הנורות תגרום ללקוחותיהם להאיץ את קצב החלפת הנורות השרופות פי שלושה, ובכך רווחיהם של החברות יצמחו גם הם בהתאמה.

 

מאז ועד היום, משך זמן של כמעט מאה שנה, הלכה והתפשטה תופעת ה"השבתה המתוכננת" וחדרה לכמעט כל תחום ייצור בחיינו. הרעב הלא מאוזן לרווחים וחוסר התערבות ממשלית ראויה גרמו לכך שעל אף שמבחינה טכנולוגית ביכולתנו לייצר מוצרים מצויינים שיחזיקו מעמד עשרות רבות של שנים, מעדיפות החברות היצרניות לייצר מוצרים שבנויים מחומרים נחותים, המתקלקלים מהר ושאינם ניתנים לתיקון או שדרוג בנקל.

 

לא די בכך שהמוצרים שלנו בנויים כך שייתקלקלו מהר, יש חברות "שמגדילות ראש" ועוזרות במכוון למכשירים להתקלקל – מטלפונים ניידים ועד למדפסות ביתיות אשר התגלו לא פעם כשבמעגל האלקטרוני שלהן הושתל שבב אלקטרוני 'זדוני', שתפקידו היחיד הוא להשבית את המדפסת לאחר מספר הדפסות קבוע מראש.

 

קשה לדמיין או לחשב את כמות הפסולת, האנרגיה והזיהום שהיו יכולים להיחסך לו "השבתה מתוכננת" לא הייתה חלק אינטגרלי כל כך מהתרבות הכלכלית שלנו. כמה משאבים היינו יכולים לנצל בצורה טובה יותר, וכמה שפע חומרי נוסף היה יכול לעמוד לרשותנו לו המוצרים שלנו לא היו מתקלקלים או מתיישנים בקצב מהיר…

 

נורה חשמלית שדולקת מעל למאה שנה שנקנתה טרום החלטת איגוד יצרני הנורות לקצר את אורך חיי הנורות:

 

 

העתיד כבר כאן – הסוף להחלפת המכשיר הסלולרי כל שנתיים?

הקולקטיב מתעורר

זה אולי לא צריך להפתיע אותנו במיוחד שהמין האנושי מוצא את עצמו דווקא בימים אלה בשוקת שבורה אל מול המצב הנואש של איכות הסביבה. זה נובע מהסיבה הפשוטה כי זו בעצם הפעם הראשונה שהאנושות בכלל נתקלת בהזדמנות ללמוד שיעור מהותי בעניין חשוב זה. שיעור בסדר גודל כזה אפשר ללמוד רק ברמה של קולקטיב כלל-עולמי.

עד כה התנהלות סביבתית לא אחראית או/ו ניצול יתר של משאבים היו לכל היותר מצליחים לגרום לנזק מוגבל בסביבת אזור המחייה של בני אדם. אך כיום, בפעם הראשונה בהסטוריה האנושית, הגענו למצב בו הצלחנו לצבור עוצמה טכנולוגית ואנרגטית כדי שלהתנהלות קלוקלת ולא אחראית תהיה יכולת השפעה מכרעת כל כך על בריאות ותקינות הביוספרה שלנו.

 

לכן, מעט סבלנות נדרשת כי בקרוב מאוד תגיע העת שבה האנושות, כקולקטיב, תתעורר ותבין כי ללא שינוי כללי המשחק שלפיה הכלכלה מתנהלת ושינוי מהותי בערכים שאנו מציבים בראש סדר העדיפויות החברתי – המין האנושי לא יוכל עוד זמן רב להמשיך ולהתקיים בשגשוג ופריחה.