רק שלא ייכנסו לנו שטויות לראש

כששוטה הכפר הופך לראש העיר

אצלי בראש יש כבר תמונה שלמה ומפורטת להפליא של איך העולם שלנו והמציאות היומיומית אמורים להיראות ממש אחרי שנסיים עם ה'שיפוצים' האלה, שאנחנו רק בתחילתם. בין התמונה הזו שנמצאת לי בראש למציאות הפיזית ישנו פער אדיר, לעיתים בלתי נסבל. אך יש גם נקודות מסוימות בזמן ובמרחב בהן שני העולמות נפגשים והן חלק מאותו גשר שנבנה בין העולמות. הנקודות האלה נותנות תחושה שכאילו התרחש הרגע קסם, וכשאנשים חוזים בדבר כלשהוא שנראה כמו קסם, הם נחלקים לשני סוגים:

הספקנים –  אלו הם לא חובבים גדולים של 'קסמים' בלשון המעטה והם בטוחים שמדובר באחיזת עיניים ומיד ממהרים לשלול את מה שראו.

אלו שמבינים שקיימים מימדים נוספים במציאות ובהם קורים דברים באופן אחר מזה המוכר לנו – הם לא יודעים בדיוק איך זה קורה, אבל מבינים שזה אפשרי. בקבוצה הזו תמצאו לרוב ילדים, אך גם לא מעט "מבוגרים" אשר שומרים על הגחלת בוערת.

המוזר הוא שכאשר רעיונות חדשניים מגיעים לעולם, הם לרוב מתקבלים באותה קבלת פנים השמורה לקסמים. רק שלא כמו מופע קסמים חד פעמי שאחריו אפשר לחזור הביתה לטלוויזיה, רעיונות חדשניים מערערים את הישן ועלולים לסכן את אשליית היציבות, וזה כבר סיפור אחר לגמרי.
כל אותם אלה שמרוויחים רווח אישי מאותה יציבות, יעשו כל שביכולתם להגן עליה. אלו יכולים להיות מנהיגים שמריחים שינוי באוויר, בעלי עסקים שמרנים החוששים מתחרות, אנשים החוששים למעמדם החברתי, כלכלי, משפחתי ועוד. עבור אנשים רבים החוששים משינוי, יציבות היא רווח אישי, גם אם לכאורה היא לא מניבה להם רווחים אחרים מלבד אי הפסד.

 

איך נראית קבלת הפנים של רעיונות חדשים?
מהאטמה גנדי תיאר את זה יפה: "קודם הם מתעלמים ממך, אז הם צוחקים עליך, אז הם נלחמים איתך, אז אתה מנצח". זה קרה עם המצאות שונות לאורך ההיסטוריה האנושית, מהמצאת המטוס ועד צאתו של האייפון אל אוויר העולם. אני די בטוחה שעם לוחות הברית קרה אותו הדבר.

ולמה כל ההקדמה הזו? כי השבוע גיליתי תופעה ייחודית בשם יון גנאר, ראש עיריית רייקיאוויק, בירת איסלנד. המצאה חדשה היא גם להיות ראש עיר בדרך הכי ייחודית שאפשר, ואין ספק שהאיש הזה עונה על ההגדרה.

אחרי שתקראו על מעלליו של האיש (ויכול להיות שתלכו לחפש עוד), בטח תשאלו, איך זה ייתכן שהאיש פרץ לתודעה הציבורית כבר ב-2010 אך אנחנו לא שומעים על כל זה?
יכולות להיות לכך הרבה סיבות. בכל זאת, מדובר בארץ רחוקה ובעלת התנהלות שונה לגמרי מזו הים תיכונית שלנו, ולא תמיד מה שקורה מעבר לים רלוונטי עבורנו.
זה גם לא שחסר לנו מידע לעבד. יש כל כך הרבה ממנו ואין ברירה אלא לסנן ולברור אותו בקפידה כדי להצליח להתמודד עימו, כך שלפחות 80% מהמידע בכלל לא מגיע אלינו.
סיבה נוספת היא שכדי למצוא מידע מסוים צריך לדעת שהוא קיים, ומי בכלל חשב שיכול להיות ראש עיר שכזה?

אבל יש פה עוד היבט. יש לי תחושה שלהיחשף למידע על ראש עיר כזה – זה דבר שיכול להכניס לאנשים כל מיני "שטויות" לראש, ולפני שנשים לב, הם כבר ירצו לעצמם פוליטיקאים מזן אחר, כאלה שלא לוקחים עצמם במין רצינות תהומית, ומביאים איתם יושרה ויצירתיות וגישה אחרת לפתרון בעיות. מי צריך את כל זה? עדיף שלא נדע. הרשת מספיק גדולה בשביל שסיפור קטן כזה מבירת איסלנד ישקע אל המצולות ואף אחד לא ישמע עליו.
אז הפתעה: תראו מה דגתי בחכתי. כנסו וקראו

חיים בקוד פתוח

ובהמשך להמצאת האייפון…כשנכנסו הסמארטפונים לחיינו, מצאתי את עצמי בהתלבטות קיומית – אפל או אנדרואיד?
מצד אחד, היה שם את אפל עם העיצוב המבריק, חסר הפשרות, של החוץ והפנים. הפרטים הקטנים ביותר שהוקדשו להן מחשבות וישיבות רבות. מכשיר שממותג עם גאון – מה אני לא אקנה? מצד שני היה את אנדרואיד, הילד שלא סגור על עצמו. הרבה פחות מגניב אבל עם ראש פתוח להצעות.

אחרי מחקר יסודי והבנת השונות הזו בין שתי הגישות, החלטתי לבסוף לוותר על שלמות נשגבת לטובת פוטנציאל עתידי מסקרן ועטור חצ'קונים. כזו אני, אוהבת הרפתקאות (בעלת חוש הומור, ספונטנית, אוהבת טיולים בחוף לאור שקיעה. טוב, ממש לא).

עם הזמן והשימוש במערכת, הבנתי עד כמה הגישות האלה שונות במהותן. האחת אומרת "תנו את הכי טוב שלכם על ההתחלה ותשמרו על היתרון היחסי" ואילו השנייה אומרת: "תתחילו עם מה שיש לכם ותשתפרו תוך כדי תנועה". תוך כדי אותה תנועה אני מגלה את האפקט המצטבר של גישת הקוד הפתוח של אנדרואיד וכיצד בעצם היא מרמזת על הכיוון החדש של שיתופי פעולה שאנו מפתחים, ועל האופן שבו אנחנו בונים את העתיד.

זוכרים את ההרצאה של מאט רידלי מהטור הקודם? לשלוח את הרעיונות שלנו אל המרחבים הפתוחים והקרים ולתת להם להתרבות וליצור דברים חדשים? מה זה אם לא קוד פתוח? גישת הקוד הפתוח היא זו שאפשרה ומאפשרת למתכנתים מכל העולם לפתח ולשפר תוכנות בקצב חסר תקדים, מאחר והם כבר לא תלויים בגוף אחד בעל תקציב מוגבל לפיתוח אלא במשאבים הזמינים למיליוני (!) מפתחים ברחבי העולם. הכוונה בגישת קוד פתוח אינה לוותר על השאיפה למצוינות אלא להכיר בכוח המצטבר של החוכמה והיצירתיות כאשר הוא מגיע מקבוצה גדולה של אנשים שיוצרים מצוינות יחדיו. זו הכוונה בחוכמת ההמון.

אתם יכולים לתאר לעצמכם מה יקרה אם ניקח את גישת הקוד הפתוח מעולם המחשבים ונתכנת באמצעותם את החיים שלנו?
לדוגמה, תארו לעצמכם איך מתנהלת משפחה בקוד פתוח – איך תראה ארוחה משפחתית כשכל אחד/ת 'יתכנת' את החלק שלו בארוחה. עכשיו נסו לתאר לעצמכם תכנון של בילוי משפחתי כשמניחים את הרצון לבילוי משותף על השולחן וכל אחד מחברי המשפחה מוסיף פיסה מעולמו אל הפאזל….

אם זה עדיין נשמע לכם קצת לא פרקטי, אז הבאתי לכאן דוגמה חיה, אמיתית ואקטואלית לקוד פתוח הלכה למעשה.
הכל התחיל בהרצאה מדהימה של קן רובינסון שמצאתי בפרופיל של יעקב הכט בפייסבוק. לא רק שההרצאה הייתה מרתקת בפני עצמה, אלא שמישהו יצר לאותה הרצאה גירסה ויזואלית יפהפיה. חיפשתי את מי שיצר/ה את הסרטון והגעתי לדף פייסבוק העוסק בהשראה לשינוי תודעתי. ידעתי שאני רוצה לשלב את הסרטון הזה בפוסט בפינה שלי, רק ששרית, עורכת מגזין cafe ביקשה שאם אני מצרפת סרטון, כדאי שיהיה מתורגם. מתורגם, אה? או קיי. יצרתי קשר עם מנהל/ת הדף ההוא והגעתי לבחור ספרדי בשם דיאגו. סיפרתי לו שאני רוצה לתרגם את הסרטון הנהדר שהוא יצר ולהשתמש בו, והוא נתן לי קישור לאתר פשוט להפליא לתרגום סרטונים. כשתסיימו לקרוא את הפסקה הזו מחכה לכם הסרטון המדובר והמתורגם בו קן רובינסון מדבר על שינוי התפיסות המחשבתיות שלנו שמגבילות אותנו מלהתקדם. ומה מגביל אותנו יותר מהתפיסה הישנה שלנו לגבי שיתופי פעולה?

הסרטון הזה עומד לרשותכם. צפו בו, הקשיבו לו, קבלו ממנו השראה, הגיבו עליו, עשו באמצעותו ובהשראתו דברים חדשים ושתפו עם עוד אנשים כדי שהם יעשו עם זה גם כן דברים חדשים אחרים. ספרו לי לאן זה התפתח.

 

 

רק לא שוב על אריק

אני לא אדבר על אריק איינשטיין. אף מילה. טוב, אולי רק מילים בודדות וזה רק כדי שתוכלו להבין את ההקשר למה שאומר. ממילא נאמר כבר כל מה שיכול היה להיאמר על אריק, וזה אנדרסטייטמנט. שבוע אחרי וכבר נראה לי שהרבה אנשים מבינים שלא ייתכן בכלל שהסיפור הזה הוא על אריק, כי הרי בין האיש הזה ובין הפסטיבל התקשורתי שהתרחש במדינת ישראל בשבוע האחרון, אין ולו דבר אחד קטן במשותף.

אז על מה בכל זאת אני רוצה לדבר?
עלינו או יותר נכון על המגמה שאני זיהיתי השבוע. קל מאוד להתעלם מהתנהגויות מסוימות של גולשים שבאות לידי ביטוי ברשת ולהתייחס אליהן כעוד איזה זרם שולי, שיחלוף כמו שבא. אבל אני כן בחרתי להתייחס לזה. ייתכן ואני אתבדה בעתיד, ייתכן ולא. נדע בהמשך. כמה נהדר זה אינטרנט, אה? אני יכולה להיכנס לתפקיד של אנתרופולוגית מבלי בכלל שיצאתי מהפיג'מה…

ולענייננו. הדבר המעניין שראיתי היה ההבדל המהותי בין המדיה הממוסדת לבין הרשתות החברתיות, כפי שהוא בא לידי ביטוי השבוע. את ההבדל הזה אנחנו מכירים כבר, אבל שמתם לב לאיך ששני אלו משפיעים על ההתנהגות שלנו באופן שונה לגמרי? הבאתי דוגמאות.
אנחנו כבר מכירים את התרחיש הזה מצוין: אדם ידוע הולך מן העולם, וכמובן שערוצי הטלוויזיה המסחריים מיד עוברים לדום ומקדישים את שבוע השידורים הקרוב לנבירה בלתי פוסקת בכל פרט ופרט בחייהם של כל מי שהיו חלק מהרדיוס המשפחתי/חברתי/מקצועי של אותו אדם. ערוצים מסחריים יכולים להרשות לעצמם את העלאת הגירה החוזרת ונשנית הזו של מידע, שהרי המשאבים הגדולים שעומדים לרשותם הם אנשים רבים אשר עדיין רואים בטלוויזיה כמקור מרכזי לקבלת מידע "חדש", ומפרסמים המממנים זאת.

לשמחתנו הגדולה, לרשת אין את הפריבילגיה הזו – תחדש או תפרוש. הכללים פה מאוד ברורים.
היכולת הישנה לטחון מידע אומנם נוכחת אך היא רק הולכת וקטנה. הצמא לחידושים לא יודע שובע. כמובן שיש לזה גם השלכות נוראיות כמו הפצת שמועות ומידע חסר בסיס, אבל אני רוצה כרגע להתמקד בפן אחר של העניין, שאולי יפתיע אתכם במקצת – היצירתיות חסרת הגבולות שהרשת מייצרת. הרשת היא זירה שמוציאה מכל אלה שמשתתפים במשחק צורך תמידי בהתחדשות. אין ברירה אחרת.

בשלב הזה, ייתכן ורבים מכם נזכרים במראה הפיד שלכם ברשתות השונות בשבוע שעבר ושואלים את עצמכם: "על מה בכלל היא מדברת? כל הזמן זה אותו מידע, פחות או יותר, חוזר על עצמו מכל הכיוונים. הנה עוד שיר של אריק, ועוד סטטוס על כמה היה צנוע, ועוד אחד, וכמה זו אהבה אותו, ואיך אלו צעדו עם השיר הזה אל החופה…גברת בן יהודה, על איזו יצירתיות את מדברת?".
אז זה מה שאני אומרת: זה לא שאצלי לא הופיעו שירים וסטטוסים עצובים, אבל בין כל אלה בלטו בעיקר השנינויות החריפות שהן תוצר מובהק של חוסר היכולת לעבד את אותו המידע פעמיים והצורך לחדש. ההתנהגות הרווחת שאנחנו רואים של שיתוף חוזר ונשנה של אותו מידע? אני מניחה שאלו הרגלים רעים שפיתחנו בעקבות צפייה מרובה בטלוויזיה, ואני כולי תקווה שנצליח להיפטר מהם.

תסתכלו על כל ה'ממים' שהרשת יצרה בשבועות האחרונים, אם זה בפרשת "הזמר המפורסם" או עם מותו של אריק איינשטיין, ותגידו לי – זו לא יצירתיות? אתם זוכרים משהו כזה מהתקופה בה היו רק טלוויזיה ורדיו?

גם אם זה רק "ממ" וזה נראה מטופש ושולי, אני חושבת שאלו רק הסנוניות הראשונות של רמות היצירתיות שיתפתחו בעקבות ההתנהגות הרשתית. הרשת היא מחוללת במהותה, והכוונה היא לא לריקודים אלא ליצירה של דברים חדשים.