שיעורים על פני ה"גלובוס"

הנכד שלי צלצל וביקש: "סבתא, תעזרי לי עם השיעורים במתמטיקה…".

עד היום, כשאני נתקלת בבעיה מתמטית סבוכה כמו 5 אחוז מ-49, אני מקבלת פריחה וחום גבוה.

בכל שיעורי המתמטיקה בילדותי ישבתי כמו גולם. לא יכולה ללמוד אצל מורה שגרב אחת שלו חומה והשנייה שחורה, ושתיהן ארוזות בזוג סנדלים…המורה שלי למתמטיקה הרס לי את החיים. בגללו  אני לא יכולה להיות מהנדסת חלל, חוקרת רעידות אדמה או ארכיטקטית כמו שאבא שלי חלם שאהיה.

קראנו למורה הזה "גלובוס" כי הגובה והרוחב שלו יצרו בחן ובשלמות את מבנה כדור הארץ. אחת הבעיות הייתה כשההורים היו מגיעים לאסיפת הורים ומחפשים את מר "גלובוס", איש לא ידע במזכירות על מי הם מדברים.

ל"גלובוס" היו שיטות משלו לעינוי תלמידים. הוא היה קורא לנו, האומללים, ללוח, מזיז את משקפיו נמוך-נמוך אל גשר אפו, ויורק מתוך שיניו התותבות: "שתי רכבות יוצאות…." או "שני ברזים ממלאים בריכה…". שאלות מהגיהנום.

עברו 50 שנה ועדיין הרכבות יוצאות והבארות מתמלאות…. ועכשיו הנכד שלי בצרות.

ליבי אליכם, ילדי ישראל, אין פלא שאתם מקום לפני אחרון במתמטיקה בעולם…

המורה "גלובוס" עשה לי את המוות. הוא קרא לי כל שיעור ללוח, לקול צהלתם של חבריי: "הנה ההצגה מתחילה!" לא ידעתי כלום ו"גלובוס" המבסוט היה זורק את משפטי המחץ: "את צל של אפס", "צאי, צאי עיזה לדשא ירוק"…כשהכיתה מתפוצצת מצחוק ואני הקורבן הקבוע.

כך, עברו השנים בנחת, כשאני מקבלת צל של אפס בתעודה, ומבלה שעותיי בדשא ירוק כמו עיזה.

לאמא שלי הפך הכישלון לאתגר. במשפחה שלנו לא נכשלים!

יום אחד כשנמאס לה, היא החליטה על פתרון לבעיות המתמטיקה שלי: היא מצאה לי מורה פרטי, סטודנט בטכניון, ושמו אריק. "אריק הגיע לגור עם סבתא שלו. הוא ישמח לעזור לך. הם גרים ברחוב של העירייה. הוא מחכה לך בחמש", היא הודיעה לי.

רק זה היה חסר לי, עוד מנה של מתמטיקה אחרי הצהריים, אבל כשאמא שלי נתנה בי מבט מקפיא, הבנתי והתחלתי להתכונן: הורדתי את התלבושת האחידה הזוועתית- את החצאית הכחולה עם הפליסה ואת חולצת התכלת עם הצווארון הגדול (מי שהמציא בזמנו את התלבושת האחידה שנא צעירים כנראה), לבשתי ג'ינס וטריקו כמו בן אדם נורמלי והורדתי אט-אט מהמדף הכי גבוה את ספר המתמטיקה וניגבתי מעליו את קורי העכביש. עד אז לא פתחתי אותו וכנראה הגיע הזמן לבדוק מה כתוב בו, חודש לפני הבגרות. כך, פסעתי בלי התלהבות אל עבר העינוי החדש שהמתין לי: שיעור פרטי במתמטיקה.

התנגשות רכבות

הסבתא של אריק פתחה לי את הדלת. היא הייתה זקנה קטנה וכפופה, ונראתה מפחידה למדי.

"בואי, בואי, אריק מחכה לך", אמרה ודחפה אותי קלות לחדר צדדי. על השולחן הניחה קערה מלאה בתות שדה וצלוחית עם שוקולדים, ואמרה בחיוך בלי שיניים: "זה טוב למתמטיקה".

הנכד לא דמה בכלל לסבתא. הוא היה ענק ומתולתל, עם עיניים צוחקות, חתיך משגע, כזה שיש רק בחלומות. סוף סוף אמא שלי עשתה משהו חיובי!

אריק, הסטודנט לארכיטקטורה, לא אכזב. הוא פתח את ספר המתמטיקה, הביא דף שרטוט ענק וצייר לי בכישרון רב את הרכבת היוצאת מחיפה, ואחר כך זאת היוצאת מבאר-שבע, וסימן לי את תחנת המפגש – ככה, בקלי קלות.

פתאום אורו עיניי: בפי מונח תות שדה קטן, מיד אחריו שוקולד מתוק, על ברכיי מונחת ידו הבוטחת של אריק, ראשי בעננים והמתמטיקה הופכת לאהובת נפשי.

אריק היה גאון!

כשהגענו לחפיפת משולשים, לא היה צריך לדבר הרבה. המשולשים עמדו זקופים ונקראו לדגל. כל הזוויות היו חדות ונתקעו לי כמו חיצי קופידון ישר בלב. מעגלים הקיפו אותנו בחיבה, ופירמידות נמדדו בדיצה. הפכתי למלכת המתמטיקה!

תות שדה-שוקולד, אריק, ידו מונחת באהבה על הברכיים או במקום אחר – שילוב מנצח.

אפילו המורה "גלובוס" שם לב שטעמתי מ"עץ הדעת", וכמעט נחנק מרוב תדהמה כשצ'יק צ'ק פתרתי את התרגילים על הלוח, כשאני מביטה בגאווה אל חבריי העומדים ומוחאים לי כפיים. הייתי בעננים.

אבל לא לעולם חוסן….

הרומן המתמטי שלי נקטע באיבו. אריק חזר לטכניון, ואני חזרתי הביתה חולת אהבה.

בחינת הבגרות במתמטיקה הגיעה, ואני לא יכולה לזוז. אמא לא התרגשה, פתחה את אסם התרופות, תקעה לי את כל כדורי ההרגעה שלה ומיד באתי אל המנוחה והנחלה. הגעתי למבחן עם חיוך ענק של מסטולה. הייתי כל כך נינוחה ורגועה עד כדי כך שהמבחן נראה לי "קלי קלות" והשאלות מוכרות ומחייכות. חצי כיתה העתיקה ממני. איזה כבוד…

כשקיבלתי בבחינת הבגרות 100 (חבל שמיד התקזז עם ה-40 של המורה "גלובוס") יצאתי במחולות   וצרחתי. זה היה האושר המושלם. מרגע זה ועד היום לא נגעתי ולא השתמשתי במלכת מדעי המתמטיקה שבי.

רק שנים אחר-כך הבנתי שרכבות לא יוצאות ולא נכנסות לשום מקום, ובכלל לא משנה אם ברז ממלא או בריכה וש7×8- הם לא תמיד 56, כי הכול יחסי.

אך יש רק דבר אחד קבוע ונצחי: תות שדה, רצוי טרי ואדמדם, שוקולד, רצוי עם אגוזי לוז, ויד מלטפת של סטודנט, רצוי מהטכניון.

אגב, כשפגשתי את אריק לאחר שנים, הוא לא זכר בכלל שנתן לי שיעורים פרטיים במתמטיקה, והוא כבר היה גבר מזדקן קרח עם כרס. ככה זה כשהרכבות יוצאות והבארות מתמלאות…

אה, ועוד דבר. סידרתי לנכד שלי מורה פרטית למתמטיקה, סטודנטית מהטכניון….כדי שיהיה לו בהצלחה.