אם פעם חשבו שה"ילד הפנימי" שבנו מהווה ביטוי של הנפש והרגש, היום מבינים שהוא ביטוי לנשמה. כשהנפש חווה סיטואציה מסוימת כטראומה, הנשמה ממש לא מתרגשת ורואה בה כהתפתחות. נעמי מיכאל במאמר לא קונבנציונלי שמספר על "הילד", דרכי פעילותו, דרכי השימוש בו בחיינו והדרך המופלאה שעשתה האשה מה"ילדה" הפגועה אל עבר ה"ילדה" האמיצה
זהו אינו מאמר קונבנציונאלי המספר לנו כיצד להתחבר לילד הפצוע בתוכנו ולרפא אותו על ידי סליחה ושחרור רגשות. הילד הפנימי המתואר כאן אינו רגשן. למעשה, הוא מתבונן בחיוך ושמח מאוד כאשר אנו מתנסים באתגרים המורכבים אשר לקחנו על עצמינו. על מנת להיעזר בו לריפוי טראומות, עלינו לנתק את עצמנו מאותו ילד פצוע וחסר הבנה אשר חושב שהוא קורבן של אחרים.
מצבים רבים של טראומות מהילדות נשארים צרובים במחשבותינו לאורך חיינו הבוגרים, וממשיכים לנהל אותנו רגשית ולהשפיע על בחירות שאנו עושים כבוגרים.
התגובה השלילית שלנו לחוויה המורכבת מייצרת אצלנו חוסר איזון אשר לעיתים מתבטא במחלה, קשיים במערכות יחסים, דימוי עצמי נמוך ופחדים.
לעיתים אנו פונים לטיפול אך אנו לא יכולים להעלים את החוויה מהעבר שלנו, היא תמיד תהיה שם. הדבר היחיד שאנו יכולים לעשות על מנת להתמודד באופן יעיל עם החוויה מהעבר הוא לשנות את התגובה שלנו אליה.
על מנת לשנות את התגובה הרגשית השלילית לטראומת הילדות עלינו להבין אותה בצורה שונה ממה שהבנו עד כה.
במידה ולא נבין את החוויה בצורה אחרת אנו יכולים להמשיך לבכות על מר גורלנו או לחילופין לסלוח לאדם שפגע בנו אך הפצע יישאר לתמיד. כל עוד אנו ממשיכים להתייחס לפגיעה כאל דבר שלילי שהתרחש בחיינו בעל כורחנו, אנו עלולים להישאר לעולם קורבנות של החוויה, והריפוי יהיה כמו פלסטר על פצע במקום עור בריא שיצמח במקומו.
במאמר זה אתאר כיצד ניתן להיעזר ב"ילד הפנימי" על מנת להתמודד בצורה נכונה עם תהליך הריפוי. מוכנים? אז בואו נצא לדרך החדשה.
איך הוא עוזר לנו?
על מנת להיעזר בו עלינו להבין ש"הילד הפנימי" מהווה ביטוי של הנשמה שלנו ולא של הנפש. שיטות טיפול רבות מתייחסות ל"ילד" הזה כאל שיקוף רגשי של הילד שהיינו בעבר. "הילד הפנימי" שאני מתייחסת אליו אינו שיקוף של עולם הרגש אלא של הנשמה.
לעיתים רבות קיים בלבול בין המושג "נפש" למושג "נשמה" אך שניהם חלקים שונים לחלוטין בהוויה האנושית. הנפש מהווה את העולם הרגשי הנבנה ומתעצב בעקבות החוויות הארציות, והנשמה היא החלק הרוחני הטהור.
נשמה היא מרכיב אלוהי נצחי המתגלם בתוך נפש וגוף אנושיים ובני חלוף. על מנת ללמוד, הנשמה בונה עבור עצמה תוכנית חיים הכוללת חוויות מסוגים שונים הכוללות גם את הקוטב החיובי וגם את השלילי של מערך החיים על פני האדמה.
המסקנות מהשיעורים הנלמדים בכדור הארץ מועברות לספריות קוסמיות המהוות מאגרי מידע אשר מהם האלוהות הכוללת לומדת ומתפתחת.
בכל גלגול חיים הנשמה בוחרת מחדש נפש וגוף על מנת ללמוד בעזרתם את השיעורים השונים הנבחרים מתוך מערך למידה שבו שותפים כל הנשמות הקיימות בבריאה.
לכן, נאמר בתורות הרוחניות כי כולנו חלק ממארג אלוהי אחד כולל וברמה הנשמתית אנו פועלים בהרמוניה ושיתוף פעולה על מנת לקדם את ההתפתחות.
מכיוון שההתפתחות מותנית בלמידה ובמסקנות, הנשמות יוצרות הסכמים עם נשמות נוספות שירדו איתם לגלגול חיים ויהוו צדדים שונים של חוויה משותפת. מתוך הבנה זו אנו יכולים להתחיל לשאול את עצמינו, כאשר אנו חווים חוויות שאנו מתייחסים אליהן כפוגעות, שאלות כגון: מדוע בחרנו את החוויה? מה השיעור שהיא מהווה עבורינו? מדוע אותה נשמה טהורה בחרה להיות איתנו בחוויה בצד הפוגע?
ה"ילד הפנימי" שלנו הוא כלי שאנו יכולים להשתמש בו על מנת להתחבר למידע אודות התוכנית הנשמתית ולקבל הבנות בנוגע לכל חוויה. ההבנות שאנו מקבלים מ"הילד" מתקבלות אצלנו באופן אוטומטי כאשר אנו ישנים – חלומות הם תוצר של תקשורת עם הנשמה בין אם אנו זוכרים אותם, מבינים אותם או לאו.
מלאכת החושים הפנימיים
כאמור, אין מדובר ב"ילד" אשר מבטא את מי שהיינו בילדות. ה"ילד" הזה הנשמה שלנו. הוא החלק הפנימי הטהור שתמיד נשאר שמח וקליל לנוכח כל שיעור שאנו חווים. כאשר הוא פוגש באמצעותינו את החוויות הוא תמיד שמח בחלקו. הבעיה היא שאנו מתרגמים את החוויה ברמה הארצית דרך הגוף והנפש ה"פצועים", ומתייגים אותה כטראומה. דבר זה יוצר אצלנו סבל, התנגדות וחוסר יכולת להתחבר ללמידה ולקבל מסקנות של צמיחה והתפתחות.
ה"ילד הפנימי", לעומת זאת, אינו מתרגש ואינו מפחד מחוויות אלה מכיוון שהוא בעצמו בחר אותם כחלק מתוכנית חיינו על מנת להתפתח.
כאשר אנו מבינים זאת אנו יכולים להתחיל ללמוד כיצד להשתמש בו בכדי להבין את החוויות שלנו ולהתייחס אליהן בצורה אשר מובילה לצמיחה ולא לנבילה.
הסיבה שאנו לא חווים את החוויות שלנו מתוך זווית הראייה של ה"ילד הפנימי" היא שאנו משתמשים בעיקר בחושים החיצוניים שלנו על מנת לחוות את העולם הפיזי.
למעשה, אנו חווים כל סיטואציה בחיים שלנו דרך החושים החיצוניים (ראייה, שמיעה, מישוש, טעם וריח) והפנימיים שלנו בו זמנית.
לדוגמה, אנו משתמשים בראייה חיצונית, בעזרתה אנו מזהים חוויות פיזיות אך כאשר אנו אומרים "ראיתי את זה מגיע" – אנו מתכוונים שהשתמשנו בחושים הפנימיים לזהות דבר שהתרחש מתחת לפני השטח לפני שהוא התגלה.
אנו נולדים עם יכולת חישה פנימית אך השימוש בחושים החיצוניים גובר ומקהה אותה.
החושים הפנימיים מחוברים לתוכנית הנשמתית, ובעזרתם אנו יכולים להבין את התהליכים בחיינו מבחינת התרומה שלהם להתפתחות שלנו.
השימוש בחושים הפנימיים מאפשר לנו להיות באינטראקציה עם העולם מתוך מי שאנחנו במהות ומה שמתאים לנו כאינדיווידואלים עצמאיים. הבעיה היא שאנו גדלים בתוך מסגרות אשר קובעות עבורינו צורת התייחסות לעולם, אשר משכיחה מאתנו מה באמת נכון לנו ומה אנו רוצים עבור עצמינו.
כאשר אנו חיים את חיינו מתוך החושים החיצוניים בלבד אנו לא מודעים לאפשרויות הלמידה והאתגר נחווה כמשבר.
לדוגמה, אם חווינו מצב של הורה שעוזב אותנו בילדותינו, החושים החיצוניים חווים את היעדרו. כתוצאה מכך, אנו מרגישים יתומים ומפתחים תגובה רגשית של אובדן, אבל, כעס וכו'. החושים הפנימיים מזהים שינוי אך אינם מתייגים אותו ברמה הרגשית אלא האנרגטית.
בעזרתם אנו יכולים לזהות את העוצמה בחוויה ולהגיב באופן שמקדם אותנו.
ה"ילד הפנימי" אינו מזדהה באופן רגשי עם החוויות הארציות. הוא מעניק לנו את המימד הרוחני ולא הרגשי לחוויה, ומאפשר לנו להבין מה רצינו להשיג ממנה כאשר שיבצנו אותה בתוכנית חיינו.
שינוי התגובה
כאשר אנו מזהים שאנו נעצרים בחיינו עקב חוויה קשה, עלינו דבר ראשון להיות מודעים לרגשות החוסמים אותנו. לעיתים אנו מדחיקים חוויה רגשית ומתוך מצב זה אין אנו יכולים לשנות את המצב.
את תהליך ההצפה הרגשית שמחליף את ההדחקה אנו לעיתים חווים באופן ספונטני או בעקבות טריגר שמעלה את הרגש המודחק. יש אנשים שהפגיעה מהילדות עולה בעקבות מחלה שמתפרצת, לידה, טיפול פסיכולוגי או סדנה שבה מתחברים לפנימיות.
יש להבין כי החוויה נתפסת כטראומה מכיוון שהיא לא עברה תהליך עיבוד על ידי החושים הפנימיים ולא התרחשה הבנה עמוקה של השיעור הטמון באתגר. ברגע שאין הבנה, יש תסכול, כעס, קורבנות וייאוש.
על מנת להתמודד עם החוויה באופן נכון, עלינו לגייס את ה"ילד הפנימי" לקבלת ההבנות החסרות. ה"ילד" הוא האני העליון שלנו והוא החלק שיודע את התשובות. על מנת לקבל את ההבנות עלינו לפנות אל עצמינו ולשאול מדוע התרחשה החוויה ומה אנו לומדים ממנה.
חשוב לזכור, כי כאשר אנו פונים בשאלה אל עצמינו מתוך הרגש אנו לא נקבל תשובה, לכן עלינו לאמץ את זווית הראייה הרוחנית על החוויה ולצאת מנקודת הנחה כי כל דבר שמתרחש נועד להצמיח אותנו. כאשר אנו חיים מתוך הבנה זו אנו נמצאים כבר בתדר של הודיה ושמחים בחלקינו, מורכב ככל שיהיה.
ברגע שנסכים לפגוש את עצמינו מתוך זווית ראייה התואמת את זו של נשמתינו, אנו נשמע את ה"ילד הפנימי" מספר לנו מי אנחנו וכיצד אנו נתרמים מהחוויה.
בעקבות מידע זה אנו נשנה את תגובתנו הרגשית השלילית לתגובה מבינה וחיובית. הלך רוח חדש זה יוביל אותנו להרגיש אחרת ולהתנהל אחרת כאשר אנו בוחרים כיווני חיים מתוך עוצמה ולא מתוך חולשה.
סיפורה של ילדה פצועה
לפני כשנה הגיעה אליי בחורה צעירה אשר נושאת עמה טראומת ילדות אשר פוגעת בתחושת הביטחון הפנימית ומעכבת את יכולת הביטוי האישי שלה. היא סיפרה שכאשר הייתה בת שלוש, אמה השאירה אותה לישון לבד על מזרן במקום עבודתה והיא התעוררה בבהלה כאשר גבר זר ניסה לעלות עליה. היא צרחה ודחפה אותו, והוא נבהל וברח.
הבחורה כועסת על אמה עד היום ומרגישה פגיעה ונטושה. ביקשתי ממנה ,כאשר היא במצב של רגיעה, לשחזר את כל הפרטים של החוויה. עזרתי לה להתבונן בסיטואציה מתוך החושים הפנימיים. היא יכלה להיזכר בהמון פרטים משמעותיים אשר שיקפו את המצב בצורה הרבה יותר מדויקת.
הצעתי לה את זווית הראייה של ה"ילד הפנימי" שבתוכה. כאשר היא תיארה את החוויה מ"העיניים" שלו היא זיהתה אתגר של עצמאות וכוח אשר נעשה בשיתוף פעולה עם אמה. היא גילתה שמאז ועד היום היא יודעת לשמור על הגבולות ולמעשה, על אף רגשות הפחד והקורבנות המציפים אותה, היא אשה חזקה ועצמאית.
הצעתי לה להתחיל לחיות את חייה כאשר היא מודעת לעוצמות הקיימות בה ולא לתת לפירוש הרגשי המוטעה של החוויה להוביל אותה. הצעתי לה לוותר על זווית הראייה הרגשית אשר מעכבת אותה מלמלא את הפוטנציאל הטמון בה.
הפגישה ארכה כשעה וחצי, כאשר במהלכה היא הצליחה לשנות את זווית הראייה של ילדה נטושה ופגועה לזווית ראייה של ילדה עצמאית וחזקה שהפכה לאשה מצליחה.
מאמר נהדר .. פשוט וברור .. אני מפיץ 🙂