תלמידים יקרים, המשיכו "להרוס" את השיעור!

"הילדים האלו עם 'מתנת הקשב והריכוז', הם אלו ש"יכריחו" בסופו של דבר את המערכת להשתנות, הם הילדים שיגרמו למורה לצאת מעמדת הלוח והשיעור הפורנטלי ולקדם חינוך פעיל, יצירתי, תנועתי, פיזי ומחשבתי – אז תודה לכל אותם ילדים מקסימים ש"הורסים" את השיעור, אנא המשיכו! (מרשה לעצמי לכתוב את זה כאמא וכמחנכת כיתה שלומדת יחד עם הילדים האלו יומיום על המתנה שלהם. אל תפסיקו לאתגר אותי)".

זה הסטטוס שכתבתי לאחרונה בדף הפייסבוק שלי, שהוביל לתגובות, שאלות, הודעות…מה עושים? איך מתמודדים עם הפער בין היכולות הגבוהות של הילד, הקשיים במסגרת החינוכית והקושי של המורה להכיל את האנרגיות שהילד מביא איתו כל בוקר מחדש לכיתה?

זה נושא מורכב שמציף היום את מערכת החינוך ואותנו, ההורים. יש הטוענים שניצני השינוי כבר ממש כאן ואפשר לראות אותם אצל מורות מסוימות או בבתי ספר אחדים, אך לצערי אלו שינויים קטנים מדי ומקומיים מדי. כמעט שכבר לא נשאר לנו זמן לתת למערכת לעשות את השינוי המתבקש. העתיד כבר כאן ומערכת החינוך נשארה אי שם מאחור. אנשי חינוך רדיקלים יותר טוענים שהשינוי יהיה חייב לבוא ב"צונאמי" ענק, כי לא רק שאין זמן לשינויים קטנים וקוסמטיים הם  לא ממש יעזרו. הרדיקלים, ולפעמים אני מוצאת את עצמי ביניהם, גורסים שחייבים להגיע לתחתית, חייבים להרוס חלקים גדולים לפני שמצליחים לייצר משהו חדש, ושהמערכת כל כך מגנה על עצמה וחוששת משינוי שלא יהיה ניתן לבצע את ההתאמות הנדרשות לעתיד.

בואו נדבר לרגע במספרים:

10 המשרות הנחשקות ביותר של שנת 2010 כלל לא היו קיימות ב-2004. מה זה אומר על הלימודים של היום, בשנת 2013? זה בעיקר אומר שאנו מחנכים ומלמדים היום ילדים עבור עולם עתידי שאין לנו מושג מה הוא בכלל מכיל וצריך. אנו מלמדים היום בעיקר דרך ספרים ומחברות בעוד שהטכנולוגיות של העתיד נשארות ברובן מחוץ לכיתה. תארו לעצמכם ילד בכיתה א', בן 6 בלבד, שרק מתחיל במסגרת הלימודים…מה יעבור עליו ועל העולם ב-12 שנים הבאות עד שיסיים את י"ב? הרי, זה הזוי לחשוב שאנו יודעים היום אלו מקצועות או תחומי דעת יעזרו לילד עוד 12, 15 או 20 שנה מהיום…אנחנו לא יודעים!

אנו חיים בעולם דינמי, מהיר , קצבי – אם פעם קביעות במשרד ממשלתי הייתה עבודה ראויה ומכובדת, היום התזוזה בין מקומות העבודה היא כל כך מהירה שאדם לא צריך להתמקצע בתחום דעת מסוים אחד למשך כל חייו אלא צריך שיהיו לו מיומנויות של אדם חושב, יצירתי, יזם, מאתגר, מהיר וגמיש מחשבתי.

בעולם כזה, עתיר ידע, מהיר ושופע בערוצי תקשורת חדשים, עולם שבו ילד בניו זילנד יכול ללמוד דרך כיתה וירטואלית יחד עם ילד מהודו ומקנדה כיצד לבנות ספינת חלל – כל מה שצריך הילד זה "ארגז כלים" משוכלל כדי להתקדם, להתפתח ולהיות אדם חושב.

אז יש ילדים שכבר באו מוכנים לעולם הזה. הם מהירי מחשבה, קופצים מרעיון לרעיון, הם מסוגלים לשחק במחשב וגם לשמוע מה קורה בחדר השני ובאותה נשימה לשלוח הודעת טקסט ולענות לחברה בצ'אט. מה שנותר לנו, המבוגרים האחראים, לעשות זה ללמד אותם מה לעשות עם המתנה הזאת שלהם, ולעזור להם לראות את היכולות שלהם כנכסים וכאוצרות.

אם נרד רגע מהתיאוריה ונכנס אל תוך הכיתה, נבין את הפרדוקס:

בכיתה נמצאת מורה שלא היא קבעה את המבנה הפיזי שלה ואת תוכן הלימוד והיא גם לא בחרה את הרכב הילדים. יתרה מזאת, בכלל לא משנה לאף אחד מה היא חושבת על עתיד תלמידיה בעולם הגדול. היא בורג במערכת גדולה שאמורה לספק ציונים בתוך טבלאות שייכנסו אל תוך מדדים אמפיריים שאיזה שר כזה או אחר יוכל להציג רגע לפני הבחירות הבאות.

והילדים? הם מתבקשים ללמוד בקצב אחר לגמרי ממה שהם רגילים בעולם האמיתי, עם דרישות אחרות לגמרי ממה שהם באמת יצטרכו בעתיד ובתוך מבנה מסורתי שבו כל הידע נמצא אצל המורה…

המהפכה תגיע, אין ספק בכך. איך, אתם שואלים?

היא תגיע רק ביום שבו ההורים והמורים יבינו שהם בעצם באותו הצד. היא תגיע ביום בו ההורים והמורים לא יתנו למערכת המשומנת של משרד החינוך והממשלה לפלג ביניהם. שלא תתבלבלו לרגע, אם זה היה נתון בידי המורים או המורות של הילדים שלכם, גם הם היו רוצים לאפשר לעצמם קצת יותר נשימה בין שיעור לשיעור וקצת יותר עזרה והכלה לכל הילדים שמתקשים לעמוד בדרישות. גם המורים היו רוצים פחות ופחות לתת ציונים ולדווח על הישגים ל"אח הגדול". אם רק היו נותנים למורים להוביל, לחנוך, לבנות, לחלום, לדמיין ולשחק…

רק או אז היינו יכולים לגרום למשרד החינוך להגיד בקול ברור: "עד כאן! הציונים משרתים אתכם ולא אותנו, הטבלאות והמדדים הם בשבילכם ולא בשביל הילדים".

בואו נבהיר זאת אחת ולתמיד:

העובדה שילד עם ציון גבוה שבשביל להשיג אותו היה צריך לקחת כדור שיעזור לו לשבת בכיתה – לא מעידה על הצלחתו בשעות שאחרי בית הספר. לעומתו, ילד שהרבה ליצור קשרים חברתיים, שהצליח להביא לידי מימוש את הרעיונות שלו, שהרגיש שייכות והערכה מצד מוריו, שהרגיש שיש מקום גם לקצב המיוחד שלו – אותו ילד יצא לעולם בטוח ומסוגל. כנראה שהוא יצליח להזיז הרים או להמציא ולפתח מכשירים ותוכנות שיוכלו להזיז אותם.

בואו נצא לדרך:

אחרי שנים שנמנעתי מהרעיון, החלטתי השנה לנער את האבק מתעודת ההוראה שלי. הבנתי שלדבר על החינוך זה יפה וקליל אבל לעשות את זה ביומיום זה האתגר האמיתי. אז לקחתי את כל הכובעים שלי שאספתי במהלך השנים – אמא, מורה, מטפלת רגשית וחברתית באמצעות משחק, מאמנת ילדים ונוער ומדריכת הורים, ויצאתי לדרך…
וכמו שד"ר סוס אמר: "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים…".

סרטון קצר (6:08) שזכה למעל ל-2 מיליון צפיות, מסביר: Why I Hate School But Love Education