alonיוני 2009 – השיבה מהודו 1: מדינה קשה עם הגדרות משלה למונחי זמן, מקום וכסף. פברואר 2013 – השיבה מהודו 2: מדינה צמאה לרעננות, יזמות ונקודות מבט חדשות. רונן גפני חזר לאחרונה עם תגליות מפתיעות מסדנה לפיתוח חשיבה יזמית שהעביר באוניברסיטת בומביי: דור צעיר, חכם ומשכיל שנחוש לחולל שינוי, אתגר גדול מולו עומדת אומה שלמה וסיפור ישראל-הודו החדש נוסח "דוד וגוליית"
חזרתי ממסע של שבועיים בהודו. אני יודע ששבועיים לא נשמעים בדיוק כמו מסע, בטח ביחס למטיילים ה'כבדים' שנוסעים למשך לחצי שנה ושנה, אבל בשבילי זה היה מסע לכל דבר. זה היה מסע בזמן, מסע בין תרבויות, בין עולמות, בין כלכלות ובין חלומות. יותר מכל, זה היה מסע של יזמות במלוא מובן המילה.
המסע הזה התחיל כמו כל מסע אחר, בצעד אחד קטן: מייל שהגיע יום אחד מאוניברסיטה במומביי, בו הזמנה להעביר סדנת יזמות מבוססת על המשחק שפיתחתי בכנס היזמות השנתי שלהם .ללא ספק הזדמנות נפלאה אבל כזו עם 'התקלה' קטנה: הם רצו לראות הדגמה של הסדנה לפני הכנס כדי לדעת בביטחון שזה באמת מתאים להם.
הבקשה הזו החזירה אותי לתחילתו האמיתית של המסע הזה: יוני 2009. זו הייתה הפעם הראשונה שנסעתי להודו (זה כבר לטור נפרד). נסיעה עסקית קצרה יחסית, בת שלושה שבועות, שבמהלכה חוויתי לא מעט מצוקות פיזיות ומנטליות וחזרתי עם שורה תחתונה חד משמעית של מסקנה אחת ברורה: הודו זו מדינה קשה!
למרות כל תלאות הנסיעה הראשונה להודו הצלחתי לצאת ממנה עם מתנה אחת גדולה: אדם מיוחד במינו שיצא לי לפגוש שם, מאמן מוכשר וחדור שליחות. מהרגע הראשון ידענו שיש בינינו חיבור מיוחד, ולמרות שלא הצלחנו לשתף פעולה במיזם, שמרנו על קשר במשך כל השנים האלה. הקשר הזה נקרא לדגל לפני מספר שבועות: לנסוע לאוניברסיטה במומביי להעביר להם סדנת הדגמה.
ממש לא תכננתי לחזור להודו בשנים הקרובות. טאפס טוב בשוק במדריד עושה לי את זה בהרבה מדאל הודי…אבל ההזדמנות החדשה קראה לי, ואני האחרון שלא ארים את הכפפה. .
מי שקצת מכיר את הודו יודע שזו לא משימה פשוטה בכלל: לשלוח נציג מקומי, לעיר שרחוקה מרחק של יום נסיעה, להעביר סדנה, לצפות ממנו ללמוד אותה ברמה הראויה, להגיע במועד שנקבע, ועוד לשלם לך על ההזדמנות שפתחת עבורו…
כל אלו ועוד הן לא פעולות פשוטות כאשר מדברים על שותפים הודים מקומיים. כך למשל: בהודו לזמן יש 'קצב' משלו, ושעה אחת יכולה להתפרש מ-12:00 ועד 15:00. קביעת זמן היא חסרת חשיבות בערך כמו האור האדום המופיע ברמזור. הוא רק בגדר המלצה. לעולם לא תקבל תשובה שלילית לשאלה שתשאל, גם אם אף מילה בה לא הייתה ברורה, והסיכוי לקבל תשלום מראש על עסקה שווה הוא בערך כמו הסיכוי לא לקבל קלקול קיבה.
על אף כל אלה, ארזתי מזוודה, אנטיביוטיקה ושלושה שותפים ויצאנו למסע.
קוראים לזה: "Smartnership"
הודו היא מדינה שיותר משאתה מרגיש שנחתת בה אתה מרגיש שהיא נחתה עליך. מהרגע שיוצאים משדה התעופה, עם גלי הריח הראשון של אגזוזי הריקשות וצפצופי המכוניות, אתה מבין שזו מדינה עם התנהלות וקצב משלה, וזה כנראה הכאוס המסודר ביותר שתפגוש.
הגענו לקמפוס של האוניברסיטה המובילה בהודו ללימודי טכנולוגיה. מדובר בקמפוס ענק שהוא שילוב בלתי נתפס של טבע טרופי עם מתקנים בני 60 שנה מימי המנדט. הודו היא מדינה של ניגודים, והנה הם שוב נפגשים: מיטב המוחות הצעירים של המדינה הזו פועלים במבנה לימודים שבישראל היו כנראה כבר מקימים עליו ועדת חקירה.
אבל בהודו כמו בהודו, כולם מקבלים את הכל בשלווה…
ביום השני לסדנה נגלתה בפניי הודו חדשה: 70 סטודנטים מרחבי המדינה נכנסו לחדר בו נערכה הסדנה, וכעבור שלוש שעות פעילות נחתה על ראשי ההבנה – הודו היא מדינה צמאה. היא צמאה לרוח רעננה של יזמות ועשיה, היא צמאה לנקודת מבט חדשה, היא צמאה לקריאת כיוון שונה, היא צמאה להצלחה.
כשהתחלנו להסתכל במהלך הסדנה לאומה הזו בעיניים, גילינו את התשוקה הבוערת שלה ללמידה. דור שלם של אנשים חכמים, משכילים, מלאי מוטיבציה וחסרי ציניות. היינו המומים אבל אז גם קיבלנו את ההסבר לכך. המדינה הזו, שמונה מיליארד ומאתיים מיליון תושבים, נמצאת עכשיו בפני אחד האתגרים הגדולים של חייה העצמאיים הקצרים יחסית (הודו קיבלה את עצמאותה בשנת 1947): 65% מתושביה הם מתחת לגיל 25, שזה אומר כ-700 מיליון איש (!), שרובם לא ימצאו לעולם מקום עבודה. מול מציאות אתגרית זו נמצאת האומה עם הכלכלה שבקרוב תהיה הגדולה בעולם.
האם אלו 700 מיליון בעיות או 700 מיליון הזדמנויות?
ממה שאנחנו ראינו הצעירים האלה כבר בחרו, הם בחרו להיות 700 מיליון הזדמנויות, והם מוכנים לעשות המון כדי לממש זאת. פגשנו אנשים שנסעו יומיים ושלושה כדי להשתתף בסדנה (נראה אותך מסביר את זה לתושב כפר סבא שטוען שצפון תל אביב זה רחוק לו מדי כדי להשתתף לסדנה(, ראינו בעלי עסקים ומנהלים בכירים שביום שלם של סדנה לא הציצו ואף לדקה בפלאפונים כדי לא להפסיד אף מילה, ובעיקר ראינו חבר׳ה בשנות העשרים לחייהם שיודעים שהם רוצים להיות יזמים, אמנם מפחדים אבל בהחלט נחושים.
מבחינתי אפשר עכשיו לכתוב מחדש את סיפור "דוד וגוליית", רק שהפעם הם לא רבים. זה סיפור ישן ולא רלוונטי בעולם של ימינו. אנחנו עדיין בתפקיד "דוד", מדינה קטנה, זריזה וחכמה והודו מלוהקת הפעם בתפקיד "גוליית", גדולה וחזקה, אלא שהפעם לסיפור הזה יש סוף טוב גם בצד של "גוליית".
אנחנו קוראים לזה: ""Smartnership. אנחנו יכולים לעלות על כתפי "גוליית" ולהתבונן למרחקים עצומים, ו"גוליית" יכול ללמוד מאתנו כמה וכמה תרגילים מוצלחים.
