בלעדיה אני חצי בן אדם

לחיות את החיים רק דרך המימד הפיזי-מוחשי זה לראות חצי תמונה.

לראות את חצי התמונה זה למעשה לחיות מציאות שהיא אשלייתית.

זה לראות רק את החצי כאילו הוא השלם האמיתי. כאילו הוא האמת כולה.

חצי התמונה אם הייתה רק הבעיה האשלייתית היחידה, אז ניחא…

אבל היא גורמת לאדם להיות חצי ממה שהוא אמור ויכול להיות.

כי הוא רואה את עצמו וגודלו בהתאם לגודלה של התמונה.

היא גורמת לו לפעול באופן שהוא חצי מאיך שהוא היה יכול לפעול

וכתוצאה מכך גם להשיג עבור עצמו והתפתחותו חצי ממה שהיה יכול להשיג.

אילולא הוא היה רואה לא רק את חצי התמונה אלא את התמונה כולה,

הכוללת גם את החלק הפיזי וגם את החלק המטא-פיזי

הוא היה מסוגל לראות את עצמו על פי גודלו האמיתי

ומתוך אותו סדר גודל לפעול על מנת לממש את עצמו.

פעם זה היה אתגר גדול מדי עבורנו, לראות את עצמנו מעבר למה שעינינו הפיזיות רואות.

זה היה כמעט בלתי אפשרי.

לא יכולנו אחרת.

במשך שנים רבות הורגלנו, חונכנו והודרכנו לראות את עצמנו על פי גבולות הקיים, בהתאם לגבולות הנראה וביחס לגבולות הנדרש. בעיקר היו אלה גבולות חיצוניים שהוכתבו לנו לא רק על מנת לעשות סדר כולל אלא גם כדי שכל אחד יגדיר את עצמו באמצעותם.

נתנו לנו כלים חיצוניים שהפכו בלי שנשים לב למטרות עצמן.

וכך קרה שהאדם החל להגדיר את עצמו, ברבדים שונים, סמויים וגלויים, על פי גבולות והגדרות המסגרות החיצוניות: החינוך, המשפחה, החברה וכו'.

"אני מוציא ציון טוב, משמע אני תלמיד טוב" (מספר כמדד הצלחה)

"זה שאני נותן מכספי לאחרים עושה אותי אדם טוב" (התניה חברתית)

"אני לא אבא מספיק טוב" (על פי השוואה למודל חיצוני)

"אני לא מוצלח כמוהו" (השוואה למדד של אחר).

"אני צריך שיהיה לי את זה כדי שאסתדר בחיים" (הגדרת צרכים לא משתנה על אף שהעולם משתנה).

והרשימה עוד ארוכה…

אנחנו לעיתים קרובות (מדי), אפילו לא נשים לב שצורות החשיבה שלנו על עצמנו, על חיינו ועל הסובב אותנו מושתתות על בסיס ראיית חצי התמונה. צורות החשיבה האלה בעיקר נשענות על מה שהורגלנו וחונכנו לחשוב ולתפוס בעולם מסגרתי שהונהג פה במשך שנים ארוכות, והן מוזנות על ידי מערכת החושים החיצוניים שלנו. אלו החושים שבאמצעותם אנחנו מהלכים פה בעולם ודוגמים כל צעד וצעד שלנו וכל מפגש עם החי, הצומח והדומם.

אלא שהחושים החיצוניים האלה, שימוש רק בהם, הוא הגורם לנו לעיתים לראות את חצי התמונה.

לקבל את מחצית הנתונים.

להבין רק חלק מסוים ממכלול הבנות.

להסיק מסקנות חלקיות במקרה הטוב

ולקבל החלטות שגויות ומוטעות במקרה הפחות טוב.

כתוצאה מכך, אנחנו פועלים בחוסר דיוק, נמצאים 'ליד' ולא על, נתקלים במכשולים ומהמורות ולא זורמים על קו מוביל ראשי, חולפים ליד הפוטנציאלים האמיתיים ולא משתמשים בהם כחומר ביד היוצר.

פספוס, בינוניות, פשרה, התפזרות, תקיעות ועוד כל מיני מצבים שהופכים להיות מרכיבי החיים עצמם.

למה אוי? כי אנחנו לעיתים, יותר מדי לוקחים בקלות ראש, תרתי משמע, את המחשבות וצורות החשיבה שעוברות לנו בראש, שמקבלות תכנות קבוע ושבסוף גם יוצרות הכתבה תבניתית של איך נרגיש, נחוש וגם נפעל.

אנחנו לא רגילים לבדוק כיצד אנחנו חושבים: האם המחשבה מדויקת או שאולי היא קשורה לתכנות ישן ולא רלוונטי, האם צורת החשיבה מעודכנת או שמא מדובר בגרסה שחוזרת על עצמה, האם תוכן החשיבה מבוסס על תכולה בהירה וחדשה או שמאחסנת בתוכה באגים ווירוסים למיניהם.

אנחנו לעיתים פוסחים על השלב הכה מכריע של בדיקת המערכת החושבת שלנו וישר מדלגים לאיך הלב מרגיש.

למה זה עניין כה חשוב?

כי כל דבר מתחיל בשדה אנרגטי שאנחנו יוצרים במוחנו, במחשבה, באותו רצון כלשהוא שעולה ומוביל אותנו להימשך, להידבק, לייצר ולממש את אותו דבר או עניין.

כי המערכת הרוצה-המנטאלית-החושבת-המבינה היא זו שמתווה את הכיוון, כמו ראש חץ חד ושנון שנשלח לעבר המטרה.

כי אם חשבנו בצורה שלא נכונה לנו, לא מדויקת עבורנו ולא מקדמת אותנו לשלב אחר/הבא- התוצאה תדבר בעד עצמה.

כי אם חשבנו באופן שאינו בהיר ואינו חף מ"לכלוכים חיצוניים", אנחנו עלולים להסתובב סחור סחור ובעיקר לבזבז אנרגיה רבה לשווא. אנרגיה שלא תינתן למחזור.

חבל ומיותר.

פעם לקחנו את הביטוי ההוליסטי הזה, "לחיות את החיים במלואם", ותרגמנו אותו לעצמנו: "אז, יאללה, בואו נזרום עם מה שיש וניתן לחיים לשלוט בנו".

זרמנו.

לא באמת אחזנו בהגה והפעלנו את הג'י.פי.אס.

השליטה בחיים הייתה בלתת להם לזרום ולהוביל אותנו.

לא חשבנו במונחים של כמה אנרגיה להשקיע על מנת להגיע לתוצאה היעילה ביותר.

בעיקר נתנו להלך הזרימה לתפעל את המשאבים היקרים האישיים שלנו (זמן, כסף, בריאות וכו').

היום, כשהמערכת החושבת-המנטאלית שלנו כבר מפותחת ומאפשרת לנו להפוך מנשלטי החיים לשולטי החיים, הביטוי "לחיות את החיים במלואם", מקבל תפנית.

יש לנו את היכולת להנהיג דרך הראש את החיים שלנו, וכתוצאה מכך להכניס לתוכם זרימה נעימה וקלילה ולהגיע לתוצאות מדויקות.

זו זרימה אחרת, זרימה ברת שליטה.

זו זרימה מתוך שימוש מושכל במשאבי האנרגיה האישיים שלנו ובדיקת דיוק ראש החץ המכוון למטרה.
משם כבר הדרך להעלות שלב-שלב לפסגות השיא בחיים שלנו כבר קלה יותר…

הרבה מהכתוב כאן אפשרי עבורנו כאשר אנחנו מתחילים לבדוק את עצמנו, את החיים עצמם ואת כל המצבים השונים שנכללים בהם – באמצעות התמונה המלאה.

התמונה המלאה היא זו שמורכבת מהפרמטרים הפיזיים-המוחשיים אך מנווטת על ידי הפרמטרים המטא-פיזיים-תיאורטיים. במילים אחרות, חיבור הדוק בין הרוח המובילה אותנו למימוש שלה בחומר.

החיבור ההדוק הזה מתרחש כאשר:

• אנחנו מתחילים לשאול את עצמנו שאלות שמכוונות כלפי מעלה: מי אני? מה המהות שלי? מה הייעוד שלי? מה הסיבות להתרחשויות שונות בחיים שלי? מה מוביל אותי בחיים? למה אני פה ומה באתי לממש כאן? השאלות האלה מתחילות לחבר אותנו למערכת הסיבתית-התיאורטית שאיתה הגענו לפה, וכשהן נשאלות – התשובות מתחילות להגיע, ה'אסימונים' נופלים, התובנות מתקבלות. הקו נפתח לרווחה ודרכו זורם המידע.

• אנחנו מתחילים להפנות את תשומת הלב שלנו לאיך אנחנו חושבים ותופסים את עצמנו ואת מה שמסביבנו, ומפנים את הכוח ליצירת שדות אנרגטיים חדשים ומדויקים במוח האחראי על מלאכת המחשבת. הדיוק החשיבתי מגיע כאשר יש לנו רצון להגמיש את מסגרות החשיבה, לאפשר לראש החושב-האוטומטית שלנו להיות אלסטי וגמיש ולתת לעצמנו התחדשות והתרעננות מחשבתית. חשיבה חדשה תייצר תוצאה חדשה- זו הנוסחה.

• אנחנו לא מסתפקים בנתונים המתקבלים על ידי שימוש בחמשת החושים החיצוניים שלנו בלבד. כל דגימה חיצונית צריכה לבוא בהתאמה לדגימה פנימית שתאשר: זה מתאים לי, זה בתדר שלי, זה תואם לי, זה נכון לי. זה פשוט נכון לי. זה זה!

מערכת החישה החיצונית שלנו לעיתים מטעה. כמה פעמים העיניים הפיזיות שלנו רוצות את מה שהן רואות מסביב אך חלק מהרצונות הללו כלל אינם תואמים לנו? יש לכל אחד מאתנו טכנולוגיה פנימית שיודעת לאשר או לדחות חיבור או שימוש במה שמסביבנו. זו טכנולוגיה שלא הורגלנו להשתמש בה אך כשאנחנו מתחילים להפעיל אותה, הדיוק בא לפתחנו.

לצורך המחשה, קחו את עצמכם עשר שנים אחורה, לרגע בו גיליתם שהמחשב מסוגל לתת לכם מענה מדויק ויעיל לצרכים שונים. כמה אנרגיה הושקעה ולעיתים בוזבזה לפני גילוי המחשב שהפך כיום לכלי מרכזי בחיינו, שמייעל פעולות בסיסיות ומורכבות כאחד…

כשעולה בנו הסקרנות לראות את התמונה המלאה של עצמנו וחיינו
אנחנו מתחילים להפעיל חלקים רדומים ולא מוכרים בתוכנו
ואז במקום לחיות מתוך חלקי חלקים
אנחנו מתחילים לחיות מתוך השלם.