זוהי רוח הנעורים

ממבט חטוף על העולם שסביבנו נוצרת תמונה קצת מבלבלת. נראה שככל שהטכנולוגיה הולכת ומתפתחת יתר תחומי החיים שלנו הולכים ונחרבים.

כלומר, מצד אחד, בחזית הטכנולוגית אנחנו עדים לפיתוחים חכמים וכמעט בלתי נתפסים, שנדמה שנלקחו ישירות מסרטי המדע הבדיוני: מכוניות שנוהגות את עצמן; רובוטים שמנצחים אנשים במשחקים משחמט ועד 'אבן נייר ומספריים'; משקפיים שיוצרות שכבת מציאות רבודה על העולם הפיזי ואנרגיות חלופיות שהיו יכולות לפתור כבר אתמול את רוב בעיות האנרגיות בעולם.

מצד שני, אנחנו חווים כלכלה, חברה וטבע בעת קריסה: משבר כלכלי שמשאיר את העם בלי לחם בזמן שהאחראים לו כבר מזמן זוללים את העוגות; תרבות רייטינג שפשטה את הרגל ובדרך הספיקה להפשיט גם את המנחות והצופות; רשתות של 'כאילו חברים', שמדברים על שום דבר בזמן שכולם 'מנפצים ממתקים' ללא מטרה; פוליטיקה מושחתת שעסוקה בלשרוד ולשדוד ו-7 מיליון עצים בשנה שמקריבים עצמם לדעת.

לאן שאני לא מסתכל בתקופה האחרונה אני פוגש אנשים מבולבלים. יותר ויותר אנשים חווים חיים של חוסר ידיעה בעולם מלא בידע, חיים של בדידות בעולם סופר מקושר, חיים של שעמום בעולם מלא בתוכן וחיים של הישרדות בעולם של שפע. דור מבולבל בעולם ממוחשב.

כל כך חזק הפער הזה שקל להיתקל כבר במגמות של "אנטי-טכנולוגיה". פייסבוק מדווחת לראשונה על נטישת צעירים את הרשת שלה, מסעדות שיעניקו לכם הנחה אם תכבו את הנייד, מועדוני חברים שלא מאפשרים שימוש במצלמות או סלולארי, רשתות חברתיות שמגבילות את מספר החברים, סרטונים ויראליים נגד השימוש בניידים ועוד.

נראה שהטכנולוגיה הפופולארית הפכה מכלי תומך עשייה להסחת דעת אחת גדולה. כבר אי אפשר לנהל שיחה בארבע עיניים בלי להגניב כל דקה מבט לנייד, כל חוויה עוברת דרך תיעוד, פילטור ושיתוף (אם חווית חוויה ולא תיעדת ושיתפת אותה האם באמת חווית אותה?!) ומרגע שעדכנו סטטוס חדש אבד רצף הריכוז שלנו לשלוש השעות הבאות עקב בדיקה חוזרת ונשנית של איפה אנחנו עומדים במדד הלייקים.

 

איך זה יכול להיות שככל שהטכנולוגיה מתקדמת אנחנו הולכים אחורה כמעט בכל תחום אחר?
האם סופנו יהיה קריסה לתוך הקידמה של עצמנו? האם הטכנולוגיה השתלטה על כל פינה טובה בתודעה שלנו, בלבלה את חושינו והסיטה את ערכנו?

יש כבר את 'נביאי הזעם' שטוענים שאכן כך המצב ושפעם הכל היה הרבה יותר ברור ופשוט. אנשים יכלו לנהל שיחה אמיתית וללא הפרעה, חברים היו כאלה שבאמת הכרת, שיתוף הייתה חוויה אינטימית עם מישהו שאתה סומך עליו ופרסום היה פרס על עבודה ולא העבודה עצמה.

יאללה, עוד סיבוב

ההסתכלות שלי היא אחרת. אני לא חושב שאנחנו בדרך לאבדון או לקריסה. כשאני מסתכל על זה מהצד ברור לי לחלוטין שאנחנו בתקופת מעבר, שכל מה שאנחנו חווים כבלאגן הוא למעשה סוג של כאבי גדילה. האנושות כולה והטכנולוגיה בפרט עוברות עכשיו את גיל ההתבגרות שלהן.

 

התופעות החדשות שצצו בשנים האחרונות מתנהגות כמו הורמונים המשתוללים בגופו של נער מתבגר, העובר שינויים, הן ברמת הגוף והן ברמת הנפש, והטכנולוגיות – הן מדומות לפצעי הבגרות המופיעים על פניו של המתבגר, כאילו מכילים בתוכם סקרנות, הרפתקנות ורצון לפרוץ החוצה.

קיבלנו לידנו שלל משחקים ואפליקציות חדשים ואנחנו עוד לא לגמרי יודעים איך להתמודד איתם. הם מופיעים בחיינו כמו קונצרט רוק ענק, ואנחנו, המבולבלים והתוהים, לא יודעים אם לצפות במה שמתרחש על במת הקונצרט, לצלם אותה, לחוות בעצמנו, ואולי בכלל המוסיקה הזו עדיין לא ממש תואמת לנו. אנחנו כמו בני הנוער המתבגרים: מתלהבים, מנסים, מחפשים, מתעצבנים, משתוללים….ומלאים בשאלות.

אני זוכר שכשהיינו ילדים קטנים, נהגנו לעבוד על אנשים בטלפון. "שלום, זו משפחת המבורגר? יופי, אז אפשר בבקשה שתי מנות עם צ'יפס וקולה…", צחקקנו וניתקנו. התלהבנו אז מהטכנולוגיה החדשה. וואהו, יש לנו קו טלפון בבית!

מי לא זוכר את התקופה המרגשת של קבלת רישיון הנהיגה. היינו קוראים לחבר'ה לעשות סיבוב, ועוד סיבוב ועוד סיבוב…20 שנה עברו מאז ומי עדיין קורא לחבר'ה שלו "לעשות סיבוב"? היום אנחנו מוכנים להכנס לאוטו רק כשיש לנו לאן להגיע איתו, וגם בתנאי שאין בדרך פקקים…

אני בטוח שבעוד 20 שנה כשהילדים שלנו יספרו לילדים שלהם שהם נהגו להעלות כך סתם תמונות של אוכל על הקיר הווירטואלי שלהם כדי שכולם יראו מה הם אכלו (כן, גם עבדכם הנאמן חוטא בזה על בסיס קבוע) – זה יישמע מגוחך בדיוק באותה מידה כמו שלעבוד על מישהו בטלפון נשמע לנו כיום מגוחך.

אנחנו בודקים את הכלים, כי אנחנו עדיין לא רואים ומבינים את השימושים האמיתיים והמדויקים שלהם. אנחנו מתנסים בכלים הטכנולוגיים רק כדי שנוכל לדעת איך להשתמש בהם בחוכמה, מתי להשתמש בהם, איך לנהל באמצעותם קשרים עם בני האדם, מה חשוב לנו לשתף ועם מי ומה אנחנו רוצים לעשות עם זה 'כשנהיה גדולים'. עד שנגיע לתובנות ולדיוקים, אנחנו בוחנים את הגבולות, חוצים את הקווים, נתונים להשפעות, נחשפים, נסחפים…כאמור, כמו בני נוער מתבגרים.

כך למשל, הפייסבוק. הפייסבוק של היום משולה לחבורה של ילדים שמציירת גרפיטי על קיר של בניין שטרם הושלם, ושבקרוב כנראה יהפוך לבית ספר או משרד. באחד מריאיונותיו אמר מארק צוקרברג עצמו שפייסבוק תהפוך לתשתית של חברים עליה יהיה אפשר לבנות אפליקציות בעלות שימוש מתקדם ורלוונטי – אפליקציות של קשרים עסקיים, קבוצות עבודה, שיתופי תכנים, משחקים ועוד.

 

כל מה שנראה ונחווה כיום כניצני מהפכה טכנולוגית-אנושית יהפוך בשנים הקרובות לגן פורח של עשייה חדשה. במסגרת תהליך ההתבגרות הזה, התפל יילך וייעלם והחשוב בתוכו יצמח ויתפתח.

בעקבות הרוח

ואי אפשר בלי לסיים ביזמות, כי יזמות היא שם המשחק. היזמות מהווה גם חלק מתהליך ההתבגרות –  אנחנו מתחילים מרעיונות חדשים, מתנסים, בודקים, חוצים את הקווים, קצת חוזרים, מדייקים, מנסים, מתפתחים וגדלים.

מבט חטוף על עולם ההיי-טק, הגאדג'טים והאפליקציות מגיש דוגמה מוחשית. נכון להיום, רובו מלא בפתרונות זניחים לבעיות זניחות למדי. עוד אפליקציות של פילטרים, עוד משחקים סתמיים, עוד רשתות הזויות ושלל ירקות. במהלך השנים הקרובות נתחיל יותר ויותר לראות פתרונות אמיתיים לבעיות חשובות של אנשים, וחיים שמשתנים בזכות אותן טכנולוגיות מתקדמות. נוכל לראות במו עינינו יותר ויותר Game Changers שמחפשים לא את האקזיט הבא אלא את שינוי התודעה, התפיסה והיצירה.

 

אל תבהלו. היו סקרנים. תעזו לחקור ולגלות בתוך הטכנולוגיה ומחוצה לה. שאפו את רוח הנעורים החדש של האנושות.