מתחילים לגלות את אמריקה

בתחילת אפריל השתתפתי ב"ועידה לענייני העולם" (Conference On World Affairs) באוניברסיטת קולורדו בארה"ב. האירוע מתקיים פעם בשנה, כבר 66 שנים. אין דומה לו בשום מקום וזה העניין: 120 משתתפים, נפגשים בלמעלה מ-200 פאנלים ומופעים, לאורך חמישה ימים, לפני קהל כולל של כ-100 אלף איש. הדוברים לא מכינים לעצמם סיפורים יפים ותובנות מסודרות כמו ב-"TED וכרטיס כניסה לקהל לא עולה כמעט 7,000 דולר. הכניסה לקהל חינם ובכנס הזה מדברים על הדופק העכשווי האמיתי של העולם, בשליפה בזמן-אמת. אף דובר לא יודע מה בדיוק יאמרו האחרים, ומה שהוא יאמר ישתנה יותר מפעם אחת לפני שיפתח את הפה. מה שיוצא מזה הוא חומר חי למחשבה ופעולה ולעיתים קרובות – תובנות עמוקות בלי מסכות שנולדות ברגע.

מה שעוד יוצא מזה היא הזדמנות נדירה לסטודנטים אמריקאיים לקבל הצצה על מה שמחכה להם בפועל בעתיד. הם אלה שיצטרכו יום אחד לקחת את המושכות. נשיא האוניברסיטה המנוח, שחשב על היוזמה המרתקת הזו, יצר עבורם את ההזדמנות לפתוח ראש ולשמוע יותר מזווית אחת, לשמוע את מה שאולי קרוב יותר למציאות, מאנשים שמעבר לרשימת התארים וההישגים שלהם, מוכנים ויודעים לדבר על נושאים מורכבים בגלוי, לפני קהל, ב-Live.

דוגמאות לנושאי הפאנלים שנערכו בוועידה: 'אובמה יכול היה לתפקד טוב יותר', 'גלובליזציה של הזיהום', 'מסלקים טרור או יוצרים טרור', 'רוצח שקט: הדיכאון של דור Y', 'השפעת אירופה על העולם', 'מאזן הכוחות של אסיה', 'הצד השלילי של הדמוקרטיה', 'סוריה: כשהאו"ם מפסיק לספור את המתים', 'שיחה בין נשים מוסלמיות', 'מעבר לסטריאוטיפ: שני המינים', 'אמנות בבתי-ספר זה לא מותרות'.

מסביב לפאנלים יש עוד פעילויות המתבססות על העובדה שכל המשתתפים האלה מרוכזים למקום אחד – מסיבות קוקטייל בהן מתפתחות שיחות מעניינות, מתפתחים רעיונות לשיתופי פעולה ונרקמים קשרים. ראיונות רדיו, תצוגות, תערוכות, פעילויות של מקומיים ופגישות עסקיות לבדיקת יזמות, כמו גם שיחות אגב המובילות בסופו של דבר לפרויקטים חדשניים. אלה שהם אמני-במה, ואני ביניהם, נותנים כל אחד מופע סולו או מופע משותף עם אמנים אחרים, כדי שתהיה גם קולטורה.

ויש את הקהל. 100 אלף איש זו מסה אדירה של אנשים. הם באים מוכנים, עם תוכניות ביד, עם שאלות רשומות. גם הם יודעים שזו הזדמנות נדירה לשאול שאלות שה'פוליטיקלי קורקט' לא מאפשר להם לשאול במסגרות גלויות אחרות. הם מסתכלים עלינו, ובאותו זמן אנחנו מסתכלים עליהם ורואים כל מיני דברים.

פאסיב-אגרסיב

זו לא הפעם הראשונה שאני משתתפת בכנס הזה. הייתי שם כשפרצה המלחמה בעיראק ושנה אחר-כך. הייתי שם לפני שנתיים וגם השנה. ב-2003 האמריקאים היו בטוחים שהם יוצאים למלחמה שתמגר את החושך ותביא את האור לחלק מרוחק ואפל של העולם. הרבה מהם עוד זכרו את וייטנאם, הרבה היו בטוחים שאין קשר. ב-2004 היה אפשר להרגיש שהם כבר לא כל כך בטוחים אבל לא היה להם על מה להסתמך. ארונות קבורה של חיילים אמריקאיים לא הופיעו בטלוויזיה. לקח כמה שנים עד שהם היו מוכנים לדבר על זה ולהסתכל על המחיר. לקח עוד כמה שנים כדי שהם יבינו שיכול להיות שעבדו עליהם בעיניים. רק לפני שנתיים העזתי לשזור בהופעת הסולו שלי סיפור חזק וחשוף על הלוויה של אסף רמון. הקהל כמעט איבד את הנשימה אבל נשאר בכיסאות והקשיב. הם כבר היו מוכנים ליישר מבט לאמת, על כל ההיבטים המורכבים שלה.

זו גם הייתה השנה בה נבחר אובמה לכהונה שנייה. עם כל מה שהוא הצליח ולא הצליח לעשות, לרבים מהם הייתה תקווה שמשהו גדול עומד להשתנות לטובה. עברו כמעט שנתיים, זה לא קרה. מה שראיתי שם השנה מאוד נוכח: האנשים מתעוררים לאיטם להבין כל מיני דברים. למשל, שאובמה רחוק מלהיות המשיח. שארה"ב היא לא הכוח היחיד החזק בעולם וגם אם היא כן, זה לא בהכרח משהו טוב. בכלל, העובדה שיש עולם מלבד ארה"ב, גם אם הייתה ידועה כעובדה, רק עכשיו מחלחלת יותר ברור אצל רבים מהם. למדתי שרק לכ-20 אחוז מהאמריקאיים יש דרכון. אפשר לנחש למי.

יש להם הרבה בעיות ברמת החברה והממשל – הם לא מצליחים לחוקק חוקים על נשק, החוק לביטוח רפואי בקושי עבר, יש שם קבוצה חזקה ועשירה שכולם נרמסים תחתיה, תחת המדיה והפוליטיקאים. הטרור מבית כבר התחיל להרים את הראש. עוד מעט יחזרו להם מסוריה ילידי ארה"ב מוסלמים שהלכו להיות ג'יהדיסטים. זו הולכת להיות בעיה אמיתית, כי להגיד כזה דבר בקול רם יהיה להם קשה מאוד. כל דבר שהוא חברתי נתפס אצל רבים מהם כסוציאליסטי=קומוניסטי. קומוניסטי זה ייהרג ובל יעבור.

הם עם שהתרגל לחיות טוב עם שקרים ולעיתים קרובות הם מתנהגים כאילו שהם מעדיפים שישקרו להם בפנים. עם זאת, הם מרגישים את ה'בור' שיש להם בנשמה. משהו לא מסתדר טוב בתמונה, הם רק לא יודעים לשים את האצבע על מה זה בדיוק או מפחדים לומר בקול רם. הם מכורים לסלולר ולטאבלטים ברמה מזעזעת, גם המבוגרים והזקנים. אם לנו נדמה שכאן מכורים, מסתבר שיש עוד הרבה לאן ללכת.

עם זאת, יש בהם משהו פשוט, פתוח ומרפא שעכשיו גם הופך קצת יותר סימפטי מפעם. הם לא ציניים כמו כאן, הם נותנים יותר 'ספייס' לדיבור להתפתח. לא ברור אם זה חינוך ונימוס או החתירה ההיסטרית לאינדיבידואליזם כערך עליון. האינדיבידואליזם אכל אותם. אם מסתכלים עליהם, נעשה ברור שאינדיבידואליזם זה משהו שצריך לדעת לאזן. באותו זמן רואים ניצנים של התנהגות חברתית סלחנית יותר. זה בדברים הקטנים ,אבל רואים את זה. יש גם יותר עצב, עייפות ריאלית. יותר שאלות ויותר שאלות אמיתיות וקשות. יש גם תחושת של אובדן דרך וחוסר אונים. להיות אזרח של מדינה שיש בה שמונה מיליון איש ולהיות אזרח של מדינה שיש בה למעלה מ-320 מיליון איש, זו לא אותה תחושה של חוסר אונים אצל האזרח הקטן.

לדעתי, הולך להיות להם, לאנשים, ממש לא פשוט בשנים הקרובות. יש להם הרבה פחות אחיזה אישית משלנו יש. כאן, קשה יותר לשלטון לעשות כל כך הרבה דברים מאחורי גבם של האזרחים. כאן, כל אחד מכיר מישהו שמכיר מישהו שעבד בזה, עובד בזה, מעורב, עושה את עצמו, לא משנה – האצבעות של כולם תחובות לאיזשהו מקום. שם, לרובם אין מושג ירוק ואם יש להם, הממשל יושב עליהם לא פחות ממה שהממשל הסיני יושב על האזרחים שלו, רק סוג הענישה אחר.

זה בלי לזלזל בכלל בעובדה שהם יודעים לנהל דברים. הם טובים בזה מאוד ויש הרבה מה ללמוד מהם. הם רק לא לקחו בחשבון כנראה, שיש גם אנשים שמעדיפים להרוס ולחמוס כדי להגיע. קשה להם עם מחשבה כזו כי היא סותרת את תפיסת הבסיס עליה הם מתחנכים. תפיסה יפה אבל לא מאוזנת לגמרי ולכן גורמת נזק. רובם פאסיב-אגרסיב, בדומה מאוד לנשיא שלהם.

ומעל הכל, עדיין כסף הוא האלוהים של רובם. גם אם הם הולכים למיליון סדנאות רוחניות. זה מעוגן בהתנהגות שלהם דרך כל מיני חוקים בעייתיים חברתית. רק עכשיו הם מתחילים להבין את זה, ועוד לא יודעים בדיוק מה לעשות. בסוף אחד הפאנלים ניגש אלי אדם מבוגר עם עיניים טובות ושאל: "את עצובה?" עניתי "אהה.. לא… אה… לא יודעת, אני חושבת שלא". בדקתי בתוך עצמי והוא חיכה בסבלנות עד שמצאתי. "לא, אני לא עצובה. אני חושבת שמה שאתה רואה עליי זה שיקוף. אני משקפת את העצב שאני רואה מולי באולמות הוועידה". "נשמע לי הגיוני, תודה", אמר והלך משם.

הגיע הזמן לקבל החלטות מבוססות ידע

אבל ראיתי גם את מה שבעיניי נתפס כתקווה. היא הופיעה במקום שהוא לכאורה הכי פחות צפוי, כי מדובר באנשים שרבים מאיתנו מסתכלים עליהם כאנשי העתיד, לא מעוכבים, זורמים עם ההתפתחויות, אין להם בעיה עם הטכנולוגיה, היא חלק מהם והם חלק ממנה. הורים, מורים, מבוגרים – שימו לב:

ליד האוניברסיטה יש תיכון. בזמן הוועידה, מתקיימים פאנלים גם שם. מי שקובע את הנושאים ובוחר את הדוברים, זו ועדה של תלמידים. הייתי שם לפני שנתיים, הם הזמינו אותי שוב. הגעתי למסקנה שזה קשור בכך שאני אומרת להם את האמת החשופה ישר בפנים. לכן, החלטתי ללכת על אותו קו, עד הסוף. הנושא שהם בחרו היה: "אובמה קורא את הטקסטים שלי! על טכנולוגיה ופרטיות".

בעשר הדקות שלי רקמתי סיפור שהניח להם את העובדות מאוד ברור לפני העיניים. תמצית הדברים: מי שנותן לכם את הכלים לשחק, מי שדוחף לכם לידיים את המכשירים הסלולאריים, את הרשתות החברתיות, את כל אמצעי הנוחיות הגלויים והנסתרים, מתכוון שתשחקו ב"משחקי הרעב" על המגרש שלו. כלי ההישרדות שלכם ניתנים לכם על ידי האויב והוא מתכוון לגבות את מלוא המחיר. המחיר הרבה יותר גבוה מאיזשהו סכום שמישהו מכם ירוויח בחייו. המחיר הוא החופש האישי שלכם, של הילדים שלכם, של כולם. אתם הסחורה וככה סופרים אתכם – סחורה.

הדובר מימיני תמך בדברים אבל בעדינות. הוא דיבר בעיקר על השלכות משפטיות ועל הממשל. לידו היה מונח מכשיר הקלטה שהוא מחויב להפעיל – מטעם מקום העבודה – בכל פעם שהוא מדבר לפני ציבור. הדובר משמאלי היה ישיר, מזווית אחרת. זה האיש שכתב ספר על '101 הדרכים בהן מחרבנת אמריקה את העולם' – ונשאר בחיים, אז יש לו כנראה מחרוזת חסינות.

ברגע שנפתחו המיקרופונים לשאלות, התלמידים התחילו לירות. הם הגיעו לשאול על דברים שהמורים לא יודעים על קיומם בכלל: על הצדדים האפלים של הרשת, על גלישה במעטה אנונימי, על פשעים שטכנולוגיות שיתוף מעודדות לבצע, על התאבדויות מושפעות פייסבוק, על התמכרויות למכשירים ומידע מזיק שדוחפים להם. המורים היו המומים וניסו להבין במה מדובר. אמרתי להם שיתנו לתלמידים לשאול ולנו לענות ואחר כך נסביר להם מה קרה. הם שחררו ברגע. זה היה כל כך חכם מצידם – לתת ל'מורסה המוגלתית' להתפוצץ בלי לנסות לשלוט בה, לסמוך על מבוגרים אחרים שיכולים לעזור יותר. אפס אגו.

בסוף, קם בחור פרוע למראה שהחזיק סקייטבורד ביד, ושאל: "אז מה שאת מציעה בעצם זה שנלמד לנהל את עצמנו. שנלמד לנהל כל דבר שאנחנו נוגעים בו, מעורבים בו, חלק מהעולם שלנו. שנדע איך הדברים עובדים כדי שנוכל לבחור, כן?" –  כן. ניהול עצמי ובעיקר ידע העוזר לקבל החלטות מבוססות ידע, לבחור. לדעת, לפחות כמו 'האויב'.

יומיים מאוחר יותר פגשתי את המורים שוב, במסיבת קוקטייל. "את לא מאמינה מה קורה בבית הספר," הם באו לספר לי. "כמה דקות אחרי שיצאתם, התלמידים נכנסו לתכונת התארגנות. קירות המסדרונות מכוסים בריסטולים עם רשימות של ועדות תלמידים. כל ועדה מתרכזת בנושא מסוים הקשור בניהול עצמי והם עסוקים בלאתר מקורות מידע כדי ללמוד יחד. הם החליטו שאחרי שכל קבוצה תלמד את התחום בו היא מתרכזת, היא תעביר הדרכה לכל שאר התלמידים. ככה הם מקווים להצליח להעשיר את כולם בידע שימושי שיעזור להם להתנהל עם שכל, לא בקונפורמיות לנוחיות שאנחנו כל כך מורגלים בה. די מדהים. בטוח שגם אנחנו נלמד משהו מכל זה".

עשר דקות על האמת ומסתבר שדור העתיד יודע שהוא בצרות. מישהו מהם שאל אותי אם אני חושבת שלילדים שלהם כבר ישתילו צ'יפ. אמרתי שלדעתי – כן. גם אמרתי שמי שיכתוב את הטקסטים שיציירו עבורם את האופציות המופלאות הטמונות בכך ויסמם להם את המוח להאמין לכל מילה, כבר התחיל לעבוד. כדאי שיזוזו אם הם רוצים שלילדים שלהם תהיה אופציה לבחור משהו. זה לא עוד הרבה זמן.