אם לסבתא היו גוגלים

"נו," היא אומרת לי, "פייסבוק זה לא בשבילי. זה שהצעירים ישחקו בזה, אני כבר לא".

"את ממש לא חייבת", אני עונה לה, "את חיה יופי גם בלי. מי אמר שאת צריכה?".

"אומרים שזה דבר טוב, שאפשר למצוא חברים מהעבר, לראות מה קורה עם הנכדים, להיות קצת פחות לבד", היא עונה ואני מחייכת.

"מה את מחייכת? את בכלל יודעת מה זה פייסבוק?".

אני אצלה כי היא ביקשה שאבוא לעזור לה עם האייפד שקנתה לעצמה ליום ההולדת ה-87 שלה.

"יש לי כמה שאלות. כל מיני אפליקציות נעלמות לי ואני לא מבינה איך עונים מכאן למייל".

אני מראה לה למה האפליקציות בורחות ואיך מחזירים אותן, איך עונים למייל ועוד כמה "קונצים" כדבריה. היא מנסה, מצליחה, מנסה שוב ובודקת שהיא זוכרת מה שהסברתי.

כעבור מספר ניסיונות היא מחייכת ואומרת: "אני ממש סטארט אפ, לא?". הרבה פעמים היא שואלת: "למה צריך את זה? למה זה טוב?", וכעבור מספיק פעמים אני מבינה שזו שאלה מהותית שלנוכח ההתפתחויות הטכנולוגיות והבאז המלווה אותן, גם אני שואלת את עצמי רוב הזמן, אפילו שאני יודעת מה זה פייסבוק.

קצב ההתפתחות האמיתי של האנושות אינו קצב התפתחות הטכנולוגיה. בסופו של יום, לא נהיה עד כדי כך שונים מהדור שקדם לנו והילדים שלנו, אחרי שיתבגרו, לא ייראו לנו כל כך אחרים מאיתנו. שינויים מהותיים מתרחשים לאורך דורות, כולל קצב ההסתגלות להתפתחויות משמעותיות כמו דפוס, אבק שריפה או דואר אלקטרוני. האחרון קיים בעולם כבר ארבעים שנה ועדיין יש רבים שאינם יודעים להשתמש בו באופן ראוי. מי כן? אלה שחייבים.

השאלה היא איך מגדירים "חייבים". בהגדרה הבסיסית ביותר, חובה הוא דבר שאם לא תעשה או לא יהיה לך, לא תוכל לשרוד בעולם שיצרת לעצמך. הישרדות היא יצר וכורח ובלעדיה אין חיים. לאחרונה אני עצמי ויתרתי על שימוש בטלפון סלולארי. גיליתי שהוא מפריע לי בחיים, שרוב הזמן איני זמינה גם כך ושאם מישהו מחפש אותי, הוא יגיע אלי מהר בהרבה דרך המייל. לפני כן, ויתרתי על כרטיסי אשראי ולפני כן על רכב פרטי בחניה. שלוש ההמצאות הללו אינן כורח לאופן בו בניתי את חיי, רק סוג של נוחיות מוטלת בספק. לעומתי, מי שנוהג למחייתו, לא יכול לוותר על רכב. עבורו, רכב הוא אמצעי הישרדות. אלא שבעשור האחרון גבר קצב ההתפתחויות הטכנולוגיות והרעש סביבן למידה כזו, שאם באמת היינו חייבים לתפוס את הכול, לא היינו עומדים בזה.

החדשות הטובות הן: אנחנו לא חייבים הכל והרוב נעלם כלעומת שבא. מדי שבוע יוצא לי לבדוק כעשרים כלי אינטרנט חדשים שרובם לא יצליחו להבקיע את מחסום המסה הקריטית להצלחה כלכלית והסטארט-אפים המריצים אותם יקרסו וייעלמו מן העולם. אז מה נהיה מזה? כלום, ולרוב האנשים אין אפילו חובה לדעת מכך.

איך יתמודדו הלא צעירים עם החיים הטכנולוגיים?

להלן התשובות:

@באמצעות חכמת חיים ופרספקטיבה בריאה. אם משהו מרגיש לכם לא נכון, סביר להניח שאתם צודקים. אולי לאחרים הוא נכון, לכם – לא. לא חייבים, כבר אמרנו.

@באמצעות ההבנה שהרבה מהכלים החדשים האלה, הגאדג'טים, האינטרנט ושאר "קונצים" מכוונים את ההתנהלות האנושית לנתיבים מובנים מראש, למכנה משותף רחב ומי שאינו 'מתאים' לנתיבים הללו, יחווה קושי. לדוגמה, חלק גדול מכלי האינטרנט מבוסס על צורת ראיה הסורקת במהירות את כל המסך. סגנון התבוננות כזה יש ל-79% מהאנשים החיים בעולם הטכנולוגי. מה עם ה-21% האחרים? יותר קשה להם. אבל אם הם יודעים מדוע, הם יכולים להסתדר לא רע במקום להרגיש שהם לא עומדים בקצב. חשבו על השמאליים: אחרי ששנים חשבו שהם לוקים בשכלם, הובן שהשיטה הדומיננטית לא מתאימה להם ולא הם אלה שלא מתאימים.

@באמצעות ההבנה שאי אפשר לתפוס את הכל וגם לא צריך. ניגשים ל"ערימה", מסתכלים קצת, מבררים ונוגעים רק במה שמסקרן במיוחד, מושך באופן טבעי או באמת נדרש. בדיוק כמו בסופרמרקט, אין צורך לסרוק את כל המדפים וללמוד את כל המוצרים החדשים בכל ביקור, אפילו אם השכנה מאוד המליצה ואמרה שחייבים-חייבים.

@מורידים את החשיפה לרעשים ומקורותיהם, כי בעניין הזה העולם כבר עבר את הגבול מזמן ואנחנו מושפעים יותר ממה שנדמה לנו. ניסיון קטן? לפני שאתם הולכים לישון, סגרו את התריסים כדי שלא ייכנס אור מהרחוב, כבו לרגע את כל האורות בסלון, עמדו במקום כדי לא להיתקל בכלום והתבוננו סביב. כמה נקודות אור ירוק/אדום/כחול המגיעות ממכשירים חשמליים ודיגיטאליים אתם רואים? איזו הרגשה הם משרים בכם? מה יקרה אם נקודות האור הללו תכבינה, איך תרגישו אז? עד למידה הזו אנחנו מושפעים ממה שנראה לנו כמו שום דבר, אז תארו לכם איך משפיע עלינו רעש ויזואלי ממשי. עוד ניסיון קטן? נראה אתכם נכנסים לבית קפה ומצליחים לשכנע את אחראי המשמרת לכבות את המוסיקה המתנגנת ברקע…לוקח קצת זמן להתרגל לשקט ועם זאת, הוא עוזר לנו להבין מה אנחנו צריכים, רוצים ויכולים ומה לא נחוץ לנו באמת.

@שואלים אחרים. שאלות הן כלי נהדר לרכישת ידע, כלי שלא כולם למדו להשתמש בו, לפעמים בגלל חינוך ולפעמים זה קשור בתרבות וברצון לא להטריד. הסתכלו על הילדים: הם שואלים ללא הרף ומתקדמים בכוחות משותפים. כל אחד יודע משהו, לומד מאחרים ומלמד אותם. בהתאמה לקצב ההתפתחויות, הגענו למצב בו לא חובה לדעת הכל – רעיון לא פשוט לאלה שהתחנכו אחרת, אני יודעת.

לא שוכחים לשאול "למה צריך את זה? למה זה טוב?" – ואז לומדים את מה שמעניין לנו ללמוד ואת כל השאר משאירים לאחרים.