"אם מוסיקה לא מבטאת השקפת עולם, אז זו לא מוסיקה"

הכל התחיל במבנה נטוש ששימש בית כנסת ליד קיבוץ מחניים. קצת בירות, עששיות, מוסיקה תוצרת אנגליה וארה"ב, כזו שבימים ההם לא זכתה כלל להישמע בין גבולותיה של מדינת ישראל הצעירה, נגנים בהתנדבות, ביניהם דיוויד ברוזה, אז זמר בתחילת דרכו ואווירה קיבוצניקית ארץ ישראלית עם כל המשתמע מכך. מה בסך הכל רצה בן אדם? להביא את אהבתו העזה למוסיקת הפולק שמארץ מולדתו, אנגליה, ויאללה, לעשות שמח, כמובן מנומס יותר.

 

מנחם וינגרד בטח לא תיאר לעצמו שצלילי המוסיקה שהחלו לבקוע מהסו קולד "מועדון" שהקים לפני 38 שנה יהפכו לאחד מאירועי המוסיקה הגדולים בארץ – "פסטיבל יעקב" (Jacob's Ladder). פעמיים בשנה, בקיץ ובחורף, בקיבוץ גינוסר, מתאספים בדרך קבע מעל ל-3,000 אנשים מרחבי הארץ וגם מהעולם לשלושה ימים של מוסיקה שרחוקה שנות אור ממוסיקת המיינסטרים שמושמעת פה, וזה אומר: מוסיקה אירית, פולק, קאנטרי ועוד. מנחם, די ג'יי ושדרן רדיו, ורעייתו, יהודית, הם הסיפור הישראלי המיוחד על הזוג האנגלי המהפכני שהביא את וודסטוק של פעם היישר לישראל.

 

ה'אינגליזים' באים

מנחם (65) ויהודית (65), מתגוררים בקצרין, כאשר את רוב שנותיהם בארץ עברו בקיבוץ מחניים ובקיבוץ כפר הנשיא. שניהם נולדו בצפון אנגליה, הוא בהאל והיא בלידס.

"כשהייתי קטן משפחתי עברה לאוסטרליה, שם אבי נטש את אמי ונעלם עד עצם היום הזה", מספר מנחם. "הייתי בן 4. אמי היא האשה העגונה המבוגרת ביותר בעולם המערבי, היא בת 90 היום ועד היום לא מתירים אותה. היה לה קשה להסתדר לבד עם שני ילדים. בתום שנתיים חזרנו לאנגליה.

לא היה לנו קל. גדלתי אצל סבים אוהבים. במהלך השנים אמי התחתנה בצורה רפורמית והיה לי אב חורג שלא כל כך הסתדרתי איתו".

 

מנחם ויהודית נפגשו לראשונה בגיל 14 בקורס לעברית, שניהם מתוך ידיעה ברורה שהם יעלו לארץ.

מנחם: "היינו הצעירים היחידים בקורס אבל לא היינו חברים. נהגתי לנסוע למחנות של תנועת 'דרור', תנועת הנוער של הקיבוץ המאוחד, ויהודית הייתה חברה ב"בונים", תנועה של איחוד הקיבוצים. החלום שלי היה להסתובב בעולם בספינת נוודים, להגיע לישראל ולהתיישב בקיבוץ. בגיל 16 באתי לשנה לארץ דרך תנועת הנוער, כדי ללמוד שנה בירושלים לימודי ציונות, עברית, ארץ ישראל, ריקודים, שירים ואיך להיות קיבוצניק".

 

מנחם ויהודית נפגשו בשנית בגיל 18, ורק אז ניצתה האהבה ביניהם. שנה לאחר מכן התחתנו ועברו להתגורר בבית תנועת הנוער. הם שניהם היו מהפכניים, מחו נגד הדת והקפיטליזם ודגלו בעד שיוויון בני האדם. המוסיקה הייתה בדמם, ומנחם ניגן בחליל בכל מקום אפשרי.

 

במרץ 67' הם עזבו את בני משפחותיהם באנגליה ועלו לארץ , לקיבוץ מחניים שבצפון. מנחם: "היינו שני מהפכנים שהגיעו למקום שמרני. קראו לנו בקיבוץ 'אינגליזים'. בעיניי האנשים נראינו כמו פליטי המנדט הבריטי.

"הקיבוץ השתדל לקבל אותנו. אני עבדתי ברפת ויהודית עבדה עם ילדים בקיבוץ. זה כמו שילד עובר מבית ספר יסודי לתיכון ובמקום להיות האריה הוא הזנב – בתנועה באנגליה היינו האריות וכשהגענו לקיבוץ רצו אותנו אבל רצו מאוד שנהיה ישראלים. הם רצו שנהיה כמוהם, ולא רצינו. על ערכים עמוקים אף פעם לא היינו מוכנים לוותר. שמרתי על מי שאני".

בגיל 22 הפכו לראשונה להורים, כשבתם, נעמי, נולדה.

 

החו"ל הגדול בצפון הקטן

האהבה של מנחם למוסיקה השורשית לצליליה גדל, נותרה בעינה. על אף הקיבוצניקיות הצברית המחוספסת שמסביבו, מנחם לא ויתר לרגע על נוכחותם של בוב דילן ושירי פולקלור אנגלוסכסי באוזניי כל מי שרצה או התעניין.

יהודית: "בקיבוץ עמיעד, חברים מהגרעין שלנו, הזמינו אותנו לערב פולקלור אנגלוסכסי שהם ארגנו. שירים של פעם: בוב דילן, שירי פולק. זה היה חד פעמי, היה נחמד אבל חזרנו הביתה בתחושה שגם אנחנו יכולים לעשות את זה ואפילו יותר טוב".

מנחם: "החלטתי לחפש מקום למועדון פולק, לחזור למה שעשינו באנגליה, חיפשנו לעשות את אותו מודל- מקום לא גדול, חשוך, אינטימי, בירה בארגזים, במה קטנטנה ועששיות. המקום היה בית כנסת עזוב ליד קיבוץ מחניים. אני ועוד כמה חבר'ה הפכנו את המקום למועדון".

 

ב-74' הוקם מועדון "סולם יעקב", על שם קרבתו לגשר בנות יעקב. "פעם בחודש היינו מארגנים טרקטור, מעמיסים בירות, מדליקים עששיות, ובמשך שבועות מבררים מי יכול לנגן בגיטרה ולשיר", משחזר מנחם. "שי טוכנר ודיוויד ברוזה היו הראשונים שניגנו במועדון. הם הופיעו בהתנדבות. גם אני הופעתי עם להקה שהקמתי".

מדי חודש, ללא כוונת רווח, המועדון משך אליו כ-300 איש, רובם מהקיבוצים הצפוניים, שנהנו ממוסיקה אנגלוסכסית לסוגיה וגווניה השונים, שבעיקר ביטאו את רוח השלום והפיכת סדרי העולם.

עבור אנשים רבים זו הייתה הדרך להתענג על געגועים לאנגליה הרחוקה. לחלק מהאנשים זו הייתה החשיפה הראשונה לסגנון מוסיקה זר לחלוטין.

מנחם: "הכוח שלנו, של האנגלים, היה ההומור והציניות. במועדון היינו משתכרים, צוחקים ושרים. הרגשתי שאני תורם לקיבוץ אבל הרגשתי שלא מעריכים אותנו".

 

שמו של המועדון הלך לפניו, ומדי חודש הלך וגדל מספר המבקרים, בעיקר בקרב המתנדבים בקיבוצים ודוברי האנגלית הפזורים ברחבי הארץ. באותה תקופה, פסטיבל וודסטוק בארה"ב היה אחד ממקורות ההשראה עבור מנחם ועבור "סולם יעקב", ונדמה שזו הייתה תחילתה של בשורה חדשה עבור הציבור הישראלי.

 

מנחם המשיך לעבוד בקיבוץ ויהודית עסקה בהוראה, ובינתיים נולד בנם, רפאל. באותו שלב גמלה בליבם ההחלטה שכדאי להפוך את המועדון לפסטיבל גדול חי ובועט. "שיפצנו את שטח המועדון, בנינו במה, והכל בעבודת כפיים ובעזרת מתנדבים", מספר מנחם. "הדפסנו פלאיירים והפצנו בכוחות עצמינו בקיבוצים".

כך, ב-76' נערך הפסטיבל הראשון של "סולם יעקב" בהשתתפות של מעל ל-700 איש שנהנים מהופעתם של זמרים, נגנים ולהקות שמביאים את חו"ל הגדול לצפון הישראלי הקטן. כוחו של הפסטיבל הניע את האמנים והיוצרים, שלא נמנו אז על המיינסטרים, להופיע בהתנדבות, ולו בזכות החשיפה הגדולה יחסית לה זכו. עדיין הפסטיבל לא היה למטרות רווח, והמאכל היחיד שנמכר שם היה סנדוויצ'ים מהקיבוץ.

 

ב-82' נולד בנם גבריאל. שנה לאחר מכן נסעה המשפחה לוושינגטון למשך שנתיים עקב שליחותו של מנחם מטעם הסוכנות היהודית והתנועה הקיבוצית להביא לעלייתם של בני נוער לארץ.

כשחזרו לארץ ב-85' החליטו לעזוב את קיבוץ מחניים ולעבור לקיבוץ כפר הנשיא.

הפסטיבל כבר הפך לאירוע שנתי קבוע, ומדי שנה הקהל הלך וגדל בהתמדה. מנחם: "הכל היה בהתנדבות אך שמרנו על איכות. היו בארץ הרבה אנשים שבעברם ניגנו באנגליה, בארה"ב ועוד, ובזכות הפסטיבל הייתה להם אפשרות להופיע".

 

ב-89', אחרי עשרות שנים, נטשו מנחם ויהודית את חיי הקיבוץ ועברו לקצרין.

בשנים אלה, לפרנסתו, עסק מנחם כמורה לאנגלית בכיתות ז'-י"ב והפך למורה הכי מדובר באזור הצפון, ולו מעט בשל הכנסת שפת המוסיקה אל תוך לימוד השפה. "הכנסתי את המוסיקה לשיעורים, את שירי מחאה, שיריו של בוב דילן. התייחסתי לכל דבר שקרה בארץ דרך שיר באנגלית. הייתי מורה לא שגרתי. באותם הימים האישיות של המורה קבעה את צורת הלימוד. היום הלימוד הוא מקובע במושגים בלתי רלוונטיים. במקום שייבחנו תלמיד אם הוא יודע לשוחח או לדבר באנגלית מבקשים ממנו לדקלם עבודה שהעתיק או שהמורה הפרטית עשתה לו. ללמוד אנגלית זה ללמוד תרבות, ערכים".

 

"מוסיקה היא טעם החיים"

שניהם, מנחם ויהודית, עסקו בהוראה ובמקביל, הפסטיבל המשיך לצבור תאוצה ובשל כמות המשתתפים הגדלה, הוא עבר לחורשת טל שבצפון.

יהודית: "החלטנו שהגיע הזמן שהפסטיבל יביא לנו פרנסה אך עוד לא הייתה לנו את הבגרות להבין שאי אפשר לעשות הרבה דברים ולהצליח בכולם. השקענו המון אנרגיה בהוראה, וכדי להכין ולהקים פסטיבל צריך גם הרבה אנרגיה. הייתי עמוק בתוך ההוראה ומנחם כל הזמן משך לפסטיבל".

 

מנחם: "הרבה שנים עשינו הכל לבד. יהודית הייתה מציירת את המודעות, ואני הייתי מחלק ותולה אותן. יחד עם הבנים שלי עשיתי הכל".

יהודית: "בקושי כיסינו את ההוצאות. היינו מקצועיים בתור מורים אבל לא בתור מפיקי פסטיבל. עשינו את כל הטעויות האפשריות".

מנחם: "בהתחלה חילקנו את המשאבים והרווחים עם מחלקת התרבות של המועצה האזורית גליל עליון, אך בסופו של דבר גילינו שאנחנו בעצם מכניסים כסף למועצה האזורית. הייתי תמים כי הייתה חשובה לי המוסיקה, האווירה, המוסד הזה שהפך לדרך חיים. לא הסתכלנו על הכסף. עזבנו קיבוץ עם שלושה ילדים ובלי כלום, עברנו לקצרין ואמרנו לעצמינו שנחיה מהוראה".

 

אמנם רווח כספי לא היה אבל קהל גדול היה בשפע, מה שהביא להעתקת מקום פעילותו של הפסטיבל לכפר הנופש בקיבוץ האון. הקהל התבגר יחד עם הפסטיבל – הצעירים הפכו למבוגרים וילדיהם הפכו בעצמם לאורחי קבע בפסטיבל. דורות על גבי דורות גדלו על מדשאות פסטיבל "סולם יעקב".

 

אחרי שנתיים בקיבוץ האון, נדד הפסטיבל למקומות סמוכים אחרים והפך מאירוע בן יום לאירוע גדוש, מלא ועשיר במוסיקה ואמנות בן יומיים.

בשלב הזה החליטו בני הזוג וינגרד לעשות סבב פסטיבלים באירלנד, סקוטלנד ונורבגיה כדי ללמוד איך הם עושים זאת שם, ובעיקר איך הם מצליחים גם להרוויח כסף מזה.

יהודית: "עברתי שינוי לפני כ-9 שנים. מנחם משך אותי בכוח לקיים כל פעם את הפסטיבל, ובסוף כל פסטיבל תמיד כולם הריעו למנחם ולי לא. אני אדם יסודי והבנתי שאני צריכה לבחור: או הוראה או פסטיבל. החלטתי לוותר על ההוראה ולהתמקד רק בפסטיבל באופן הכי מקצועי שיש. להפוך את זה מתחביב למקצוע".

 

והשינוי אכן קרה: יהודית הפכה למפיקת על של הפסטיבל, כשלצידה פועלים בני המשפחה יחד עם צוות של כ-70 איש. הפסטיבל עבר שדרוג משמעותי בתחום האמנותי, הפיזי והשירותי, והרווח גם הגיע בהתאם. זה 9 שנים מתנהל הפסטיבל, מדי שנה בחודש מאי, בקיבוץ גינוסר שליד הכנרת, במשך שלושה ימים ובחורף – במשך יומיים. מופיעים בו שלל אמנים מהארץ ומחו"ל מול קהל של אלפים רבים.

יהודית: "החזון שלנו הוא פסטיבל לכל הגילאים, כשכל אחד מרגיש טוב בו, גם הקהל וגם העובדים. זה החזון והוא מומש".

 

מנחם: "חלק גדול מבני הנוער שמגיע היום לפסטיבל היו התינוקות שבאו עם הוריהם. הפסטיבל נותן במה לתרבות האנגלוסכסית שלנו, לסביבה נקיה, אזור קמפינג מבלי שאף אחד לא יפריע לאיש. סבא יכול לקנות 11 כרטיסים לבנים ולנינים שלו, וכל אחד יימצא את מקומו. הקו שלנו הוא תמיד להביא להקה אחת מחו"ל. היינו הראשונים לתת במה לכל ההרכבים האירים המקומיים. פסטיבל 'סולם יעקב' הפך למפורסם בחו"ל".

יהודית: "כשהגענו פעם למקום נידח בסקוטלנד ואנשים ראו על מנחם את החולצה הידועה של 'סולם יעקב', הם התלהבו כי שמעו על הפסטיבל".

מנחם: "אמנים מחו"ל רוצים לבוא, מתדפקים על הדלתות ויש לנו פניות כל יום, גם מהארץ וגם מחו"ל. הפסטיבלים בחו"ל שינו את אופיים אבל הפסטיבל שלנו עדיין כמו פעם – תמימות, חוסר מסחריות, שמירה על איכות מוזיקלית. באנגליה הפסטיבלים נתמכים על ידי מבשלות בירה, ושם התור הכי ארוך הוא התור לבירה. אצלינו לא".

 

עוד כמה שנים אתם צופים שתמשיכו בהפקת הפסטיבל?

יהודית: "אנחנו לא יודעים מה יהיה, אבל לפחות עוד חמש שנים. אנחנו לא יודעים אם זה יימכר למישהו או יעבור לבן משפחה".

מנחם: "כדי שזה ישמור על האופי, חייבת להמשך ההשפעה שלנו, הקו שלנו".

 

מנחם, כבר די ברור עד כה, איש בעל ראייה חברתית רחבה, מחובר למוסיקה לא רק מתוך הצלילים שהיא מפיקה אלא גם מתוך האג'נדה שהיא מגישה. עובדה זו יכולה להסביר שמעבר לפסטיבל הענק שהקים יחד עם רעייתו, הוא גם מזה 9 שנים בעל תוכנית רדיו, שנקראת "שומעים עולם", בתחנת קול הגליל העליון (105.3). מדי יום שלישי, בין השעות 12:00 – 13:00, משמיע מנחם מוסיקה חובקת עולם: יוונית, אז'רביג'אנית, ספרדית, פיוז'ן ועוד, ומחבר אותה להלך הרוח החברתי והאקטואלי.

 

מנחם: "מוסיקה מביאה להבנה בין העמים. ברגע שאתה מבין את המוסיקה של העם האחר יכולה להגיע ההבנה ואז עשוי להגיע גם השלום. המוטו שלי זה שלום דרך מוסיקה טובה. מוסיקה בשבילי זה טעם החיים. אם מוסיקה לא מבטאת השקפת עולם, סיפור או מסר, אז זו לא מוסיקה".