בכותרת הראשית

ישבתי בשקמית עם האורנג'דה והוופלה כשמסביבי בנות, בנות ובנות. על השולחן היה פרוס עיתון. הצצתי במזל בתולה במדור ההורוסקופ. "צפו להפתעה", נכתב בהורוסקופ שלי. איזו הפתעה ואיזה מזל…הקצינה תקעה אותי לתורנות סירים במטבח בשל גרגר חול ("פיל") בקנה העוזי שלי.

לצוערות האחרות אכן הייתה הפתעה. היא הייתה פרושה על כל לוחות המודעות בבסיס הבנות ("המנזר") של קורס קצינות: "הזמנה לערב גיבוש של חניכות קורס קצינות עם חניכי קורס מפקדי טנקים". סוף סוף נראה בנים בבסיס שלנו! (כלומר, הן תראנה בנים ואני אראה סירים). חוץ מהנשק והטבח שגם הם היו בני "מחזור ונטולין", לא נראה שום בן.

כל היום טרטרו אותנו כאילו אין בערב מפגש חברתי. הציפורניים שלנו היו שחורות מגריז והברכיים שרוטות מ"פזצטאות", אבל העיניים בורקות, מצפות לגיבוש. כשהמפקדת שלפה אותי בבושת פנים ממסדר הערב ושלחה אותי למטבח ידעתי שההפתעה הולכת ומתרחקת ממני.

בבגדי ב', עם כל הג'יפה, צעדתי אל עבר המטבח. שם, קיבל את פניי הריח החריף של הזבל. מרחוק שמעתי קולות צחוק ומוסיקה ושירה. אני שיחקתי בסרט אחר: "לכלוכית" ללא נעל הזכוכית וללא הדלעת…כשהסיר האחרון קורצף השעה הייתה כבר קרובה לכיבוי אורות. החלטתי, בכל זאת, להציץ ולראות מה הפסדתי. וכך, עם כל ה"חינניות" שעלי, עמדתי בפתח המועדון שהיה דחוס בחברותיי הצוערות המחוזרות ובשריונרים המתלהבים.

פיסת נייר נצחית

הם נערכו למשחק ריקוד אחרון. קצינת התרבות התהלכה על רצפת האולם כאדמירל בקרב ימי. על הרצפה נפרשו גיליונות עיתון וזוגות זוגות התכוננו לרקוד עליהם, כשקצינות הקורס תולשות מדי פעם פיסות נייר עיתון מתחת לרגלי הרוקדים. המנצח הוא הזוג שירקוד על פיסת העיתון הקטנה ביותר.

הרגשתי זרה ולא שייכת. פתאום, הושטה לעברי יד גברית חזקה עם ציפורני גריז ומדי ב', ממש כמו שלי. מט"ק צעיר עם שתי עיניים חומות וחיוך ענק משך אותי אל גיליון העיתון האחרון שנותר על הרחבה לריקוד ה"סלואו".

ברקע ניגנו "הפלייטרס" ואני הייתי בעננים. התקרבתי אליו יותר ויותר וככל שקרעו עוד פיסת עיתון הרגשתי שנעלי "הגיבורים" שלי הם סנדלי הזכוכית. הפכנו גוף אחד רוקד וכל העולם סביבנו שותק.

בפיסת העיתון האחרונה לא התאפקתי וקפצתי עליו קפיצה ענקית, כשאני חובקת את צווארו. הוא עמד על קצות האצבעות שלו, כשנעליו הגבוהות מרטטות מעל פיסת נייר העיתון האחרונה שנשאה את הכותרת בלבד. "ולזוג המנצח", צרחה קצינת התרבות בהתלהבות, "הפרס הוא: חופשה מיוחדת". כשהרמנו את הרגל מעל פיסת העיתון האחרונה היה כתוב בה את התאריך: 6.9.1964.

היום, כשאני והשריונר שלי יושבים עם הנכדים, הם לא מאמינים שסבתא יכולה לקפוץ על סבא ושהעיתון היה השדכן.

ובעניין עיתון, אם תראו על המרפסת בכפר הים בחדרה זוג זקנים גזעי שותה קפה, אוכל עוגיות, קורא עיתון ותמיד רב על העמוד הראשי – אל תזלזלו. הזקנה ידעה פעם לקפוץ והזקן הזה, כן זה, ידע לחבק אותה חזק חזק מעל פיסת העיתון הקטנה, וסתם ככה בלי סיבה, עד עצם היום הזה.