די להשקיע בספקולציות!

מי שעוקב אחר הטורים שלי לא הופתע לגלות השבוע שמר נוחי דנקנר לא יוכל להחזיר את ה- 30 מיליארד שקלים שלווה מהציבור באמצעות הנפקת אג"ח קונצרניות ללא שום ביטחונות מתאימים. את הכסף הוא בחר להשקיע בבנק שוויצרי, במלון בלאס וגאס וברכישות של חברות ממונופוליסטיות כגון "שופרסל", "סלקום" ו"נשר" שאינן תורמות לצמיחה, ויוצרות את בעיית הריכוזיות במשק.

שמעתי את שר האוצר מודיע שאין מה לדאוג מכיוון שההשפעה על כספי הפנסיה של הציבור היא מינורית. הבעיה עם האמירה הזאת שהיא לא באמת לוקחת אחריות, מכיוון שלא מדובר נקודתית בחוב הזה שלא יוחזר אלא בתופעה של השקעות שנמכרו לציבור כהשקעות סולידיות בעבור תשואות נמוכות וכבר היום אנו יודעים שהתופעה הזאת של "תספורות חוב" או של קריסות של גופים גדולים היא רק ההתחלה. קריסתו של קונצרן גדול שכזה בשוק הישראלי יביא אחריו עוד קריסות, ממש כמו אפקט הדומינו. גם הנגיד עצמו התריע באחרונה שגובה שוק האג"ח במדינה מהווה סכנה למשק כולו.

כספי הפנסיה – לאן?

בעקבות הסערה הרבה שיש סביב נושא זה חשוב שתדעו כיצד מנוהלים הכספים הללו ומה הבעייתיות בניהול הקיים:

1.אג"ח מדינה- מהווה 30 אחוז בממוצע מהרכב תיק הפנסיוני שלנו.

המדינה מוציאה יותר ממה שהיא מכניסה ולכן כמו שאנשים במצב דומה לוקחים הלוואות מהבנק גם המדינה עושה זאת. ההבדל הוא שהמדינה יכולה לפנות לציבור וזאת על ידי הנפקת אג"ח מדינה בריבית יחסית נמוכה. הבעיה תהיה כאשר מדינת ישראל לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה וזאת כתוצאה ממשבר כלכלי גדול כפי שקרה ביוון, איטליה, ספרד, אירלנד ואיסלנד או לחילופין מלחמה שתפרוץ, שגם תפרוץ לחלוטין את מסגרת התקציב.

במחצית הראשונה של שנות ה-80 האינפלציה הגיע לכ-1,000%, מה שאומר שאלף שקל בשנת 1979 היה שווה שקל אחד בשנת 1985. זה קרה בעקבות חובות גדולים של הממשלה שהצטברו כתוצאה ממלחמות העבר ( ממלחמת ששת הימים דרך מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור וכלה במלחמת לבנון הראשונה).

כיום לאחר שלושים שנה החובות הפכו לגדולים יותר, ונכון להיום החוב של ממשלת ישראל עומד על סכום אדיר של כ-700 מיליארד שקלים. מערכת שמבוססת חוב צריכה להגדיל כל שנה את ההחזרים שלה בגלל הריבית על חוב, והדרך היחידה לצאת מההתמכרות הזאת היא צמיחה שתהיה לפחות בגובה הריבית. הבעיה היא שאנו עומדים בפתחו של משבר עולמי גדול וצמיחה לא נראית באופק.

2. אג"ח חברות- מהווה 25 אחוז בממוצע מהתיק הפנסיוני.

חברות יכולות להנפיק עצמן בשוק ההון ולהלוות כספים מהציבור לעיתים קרובות, גם ללא שום ביטחונות. בתהליך הזה החברות הופכות מפרטיות לציבוריות ונמכרות לקופות ולקרנות שבהן מתנהלים כספי הציבור, כאשר יד אחת מחויבת לחברות המנפיקות ויד אחרת מחויבת לכספי הלקוחות .

3. מניות- מהוות כ-10% בממוצע מהתיק הפנסיוני.

בנוסף ללקיחת הלוואות באמצעות הנפקת אג"ח ניתן גם למכור חלק מהבעלות של החברה על ידי הנפקת מניות. ישנן מניות שנחשבות יותר יציבות וישנן שיותר מסוכנות. הבעיה הגדולה היא שבגלל האופן בו פועל שוק ההון כל המניות תלויות במדד המניות שכולל את כולן. לכן, נוצר מצב אבסורד שגם אם חברה מסוימת מצליחה בפעילותה, המניה שלה יכולה לרדת מכיוון ששוק המניות במגמה שלילית.

מחקר שעשיתי עם נתונים של 100 שנה אחורה על מדד ה"דאו ג'ונס" (30 החברות הגדולות בארה"ב כמו: מקדונלד, דיסני ג'נרל אלקטריק), שהוא למעשה הברומטר של שווקי המניות בעולם, הביא אותי למסקנה שאנו בסיומו של גל עליות שנמשך מאז מלחמת העולם השנייה ועד היום. הפעם האחרונה שהתפוצצה בועה בסדר גודל הזה במדד ה"דאו ג'ונס" הייתה בשנת 1929, כשהתרסק בכ-90% ולקח לו כ-30 שנה לחזור לרמת המחירים.

4. קרנות "הון-סיכון"- 5 אחוז הנותרים מושקעים בנכסים אחרים, כאשר כאחוז אחד מתוכם מושקע בחברות טכנולוגיות.

קרנות אלו משקיעות בחברות טכנולוגיה צעירות בעלות פוטנציאל לאקזיט מהיר שיוכלו להביא תשואה נאה למשקיעי הקרן. קרנות רבות נוקטות בגישה שמרנית, ומתבססות על מודלים מיושנים, לפיהן התנאי העיקרי להשקעה הוא מבחן ההכנסות. מודלים שכאלה מפספסים בעקביות את הרווח הגלום בחברות בעלות פוטנציאל הכנסות של מיליארדי דולרים.

הרדיפה קצרת-הרואי אחר "כסף מהיר" מובילה להעדפת חברות בעלות פוטנציאל לטווח הקצר, ומקשה על השלמת מיזמים של חברות אחרות, אשר מוצריהן יכולים לשנות ולפתח את העולם. חברות אלה סובלות מהיעדר מימון עקב פרקי הזמן הארוכים שנדרשים להבשלה ולהגעה לרווחיות, ולכן אין ביכולתן להמריא. מצב זה מביא לסגירתם של חברות "הזנק" רבות ומאלץ את החברות המבטיחות לפנות לחו"ל ולמכור את הטכנולוגיה שפיתחו. לכן, לא מצליחים לבנות את עמק הסיליקון הישראלי שיכול היה לפתור למדינת ישראל את כל בעיותיה הכלכליות ולתת לאזרחיה לחיות בכבוד.

ההר של מדינת ישראל

ישנו פתרון שיכול להפוך את מדינת ישראל למדינה עשירה בה כל אזרחיה חיים טוב, רוצים לדעת? המשיכו לקרוא.

לנו, הציבור, יש בכספים הפנסיוניים: קרנות פנסיה, קופות גמל, ביטוחי מנהלים, סה"כ – הר ענק של 1 טריליון שקלים (!), שזה פי שלושה מתקציב המדינה או פי 250 מההמלצות שלקחו מוועדת טרכטנברג. נכון להיום הכסף האדיר הזה מושקע בשוק ההון, מעשיר מעטים ואינו תורם לפיתוח הארץ.

מעבר לכך הכספים הללו הולכים ונשחקים בבורסה התנודתית, כך שאף אחד לא יודע להבטיח לנו מה יהיה גורל כספנו כשנצא לפנסיה.

הטייקונים כבר הוכיחו שהם לא יודעים לייצר עבורנו תשואות טובות בעבור הכסף שנתנו להם, וגרוע מכך: הם לא יוכלו להחזיר לנו את סכומי ההלוואה ומבקשים לעשות לכספנו "תספורות".

למדינה יש חובות אדירים בסך של כ-700 מיליארד שקלים, ובכלל לא בטוח שהיא תוכל לעמוד בכל התחייבויותיה. רק לדוגמה, תראו מה קרה לאג"ח של איטליה וספרד שהן לכל הדעות מדינות הרבה יותר מבוססות כלכלית מישראל.

העתיד של מדינת ישראל טמון באותם "מוחות" מקומיים שמפתחים טכנולוגיות פורצות דרך לעולם המשתנה, אך בהיעדר מימון לאותן חברות אנו מעצימים את תופעת "בריחת המוחות". אובדן מסה קריטית של ישראלים איכותיים ומכירת הפיתוחים למדינות זרות – הפסד אדיר לכלכלת ישראל .

מדוע שלא ניקח את הר השקלים הזה ונשקיע אותו בפיתוח שלנו?

תמונת המצב הכלכלית מצביעה על צורך בפעולה לאומית מיידית לפתרון הכשל. בראיה לטווח ארוך מתוך תקווה לעתיד בטוח, לא רק שכספי הפנסיה שלנו נשחקים אלא הסיכוי שתהיה בארץ תעשייה שמספקת מספיק מקומות תעסוקה נאותים לדור הצעיר במשק שלא משקיע בצמיחה הולך וקטן.

ישנו חלון הזדמנויות בו עדיין ניתן לשנות את גורלה הכלכלי של מדינת ישראל: עלינו לפעול מהר ולנתב את כספי החיסכון הפנסיוני לטובת פיתוח המשק, לפני שאותן קרנות גדולות מחו"ל שעוקבות מקרוב אחר חברות הטכנולוגיה הישראליות ירכשו אותן יחד עם סודותיהן ובכך ירוקנו אותנו ממשאבינו הייחודיים והיחידים שיכולים להציל את כלכלת ישראל ולבנות את עתידנו.

במקום לבזבז את נכסי הציבור על ספקולציות שמעשירות מעטים, יש להשקיע כספים אלה כדי למצות את הנכס הייחודי שיש לנו והוא היכולת שלנו לפתח טכנולוגיות פורצות דרך ולהפכן למנועי צמיחה מהירה בזירה הגלובלית.