הדבר היחיד שיחזיק את התלמידים: חוק חינוך חובה

השבוע ישבתי במרחב עבודה שיתופי שהתנהלה בו סדנת מורים. לפי מה שקלטתי, הם מורים במערכת חינוך של עיר גדולה ונשמע היה שהסדנה כוונה לסיכום שנת פעילות – רפלקציה קבוצתית ואישית ובניית חזון לשנה הקרובה. המיקוד היה קשור בהעצמת תלמידים ויצירת אפשרויות חדשות עבורם, עניינים שכבר נבדקים במערכת החינוך באמצעות כל מיני מודלים "חדשניים". רוצים דוגמה למודל חדשני? קבלו שתיים: מורה אחד דיבר על העונג שחווה כשראה כיתה צעירה עובדת לפי מודל בו כולם מלמדים את כולם. מורה אחר, נלהב כולו, דיבר על הפוטנציאל ועל "אתם יודעים מה יקרה" אם המורים יאתרו את מה שמעניין תלמיד ודרך המיקוד הזה ילמדו אותו את מה שצריך לדעת…

עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון, כולם נראו אנשים טובים, משכילים כנדרש, רציניים בכוונותיהם לעשות טוב. אבל מה, לא כל כך מחוברים למציאות. בוקר טוב מורים יקרים, אף אחד לא מחכה לכם שתמציאו ותיישמו מודל של למידה שיתופית, למידת עמיתים או לימוד דרכי העולם דרך עניין מרכזי שאינו מעניינה של מערכת החינוך! זה קרה תמיד וזה קורה גם עכשיו, רק שאתם עובדים במערכת שלא מקשיבה אלא לברבורים של עצמה וממש לא סומכת – לא על תלמידים, לא עליכם ולא על אף אחד אחר שידע לחשוב ולפעול לבד. המערכת הזו בנתה את עצמה להאמין שהידע הוא בידיים שלה ושרק אם היא תציף ותגבש מחשבה, התלמידים יחשבו אותה. היא חינכה את כולם לציית כדי שהיא תוכל להאמין שזה עובד. זה לא לגמרי, יש כמה בעיות, די רבות.

המותגים הפרידו בינינו ויצרו תחרות

אלגוריה מהעתיד הקרוב של עולם העסקים.

יש אנשים שלא יכולים לצאת מהבית אם הם לא עטורים מותגים מכף רגל ועד ראש. עניין יקר, לא בהכרח משתלם משום כיוון, אבל בעידן בו מערכת יחסים עם מותג הפכה לחלק מהגדרת הזהות של אנשים – זה מה שעושים. המותג אומר: מצייתים וקונים. המותגים בנו את עצמם להאמין שההשפעה על החלטות הרכישה שלנו היא בידיים שלהם ושרק אם הם יגידו לנו איך, מתי ומה לקנות – נקנה. גם הם, כמו מערכת החינוך, ניסו לחנך את כולם לציית כדי שהם יוכלו להאמין שזה עובד. זה לא לגמרי עובד, יש מספר בעיות, ומבחינתם הבעיה הגדולה מכולן היא שאנחנו משתנים.

שלא כמו בחינוך, שם אוהבים להתמרח במילים יפות ומשפטים מעצימים הנאמרים באינטונאציה רכה ונלהבת, בעולם העסקים מדובר בכסף וכסף זה דבר נורא חשוב וענייני, שגורם לאנשים לזוז יותר מהר ולהבין שמתקרב סוף עידן וחייבים להתארגן, להשתנות יחד עם השינוי החברתי, כי אחרת – אין ביזנס.

החברות, העסקים והמותגים מתחילים להבין שהמודל הנוכחי כבר לא עובד. במקום לקנות מהם את מה שהם מכתיבים לנו לקנות בחבילה אחת וללא עוררין, אנחנו עוברים לרכישה עקיפה ממפיצים שמוכרים לנו יותר בזול, להשכרה במקום רכישה, למנוי זמני במקום מנוי שנתי עם 12 צ'קים מראש, לרכישה של חלק מהמוצר הסופי ולא כולו, ולבנייה עצמית של חלק מהמוצרים. אנחנו רוצים להשתמש במוצרים בשותף עם אחרים, למכור אותם מכירה נוספת אחרי שאנחנו כבר לא צריכים אותם, אולי לעשות כמה שקלים מהשכרת משנה ולהלוות לחברים.

המותגים טוחנים את הכיסים ואנחנו מתבגרים, כי כבר אין כסף לבזבז סתם. הלחץ החברתי נוטה לאט אבל בטוח לכיוון של אחריות כלכלית ויעילות, כשהטכנולוגיה עושה את זה יותר קל – למצוא עסקאות שטובות לנו, לקבל מאחרים, לבדוק אפשרויות, ללמוד, לשתף ידע. מקומות ואתרים לפעילות, עבודה וכלכלה שיתופית קמים בזה אחר זה, אתרי החלפות בעולם הפיזי והווירטואלי, אפשרויות בלי כסף המחליפות אפשרויות בכסף – רק צריך להפנות את הראש, להסתכל סביב, לתקשר עם אנשים אחרים, לא לעשות הכל לבד. המותגים הפרידו בינינו ויצרו תחרות, עכשיו הולכים ההיפך – מתקרבים בחזרה.

האמת, זה לא כל כך פשוט. בחנויות יד שנייה יגידו לכם שהישראלים לא אלופים בלקנות בגד שהיה שייך פעם למישהו אחר, גם אם מבטיחים להם שהוא עבר כביסות, טיהור, חיטוי וטקס פיזור אנרגיות עבר. להשכיר את הדירה או הרכב למשפחה אחרת בזמן שאנחנו בחופשה – זה מודל שלא כל כך תפס כאן בגלל המחשבה "מה הם יעשו לרכוש שלי", אבל עכשיו הוא חוזר והוא חודר. למה שהנכסים האלה שעלו לנו כל כך הרבה לא יעשו עבורנו הכנסה נחמדה בזמן שאנחנו לא צריכים אותם? לא פשוט בתפיסה הרווחת, אבל כשצריך, מתרגלים.

אלה שילמדו להתארגן אחרת מול ההעדפות החדשות ולשתף איתן פעולה, ישרדו וישגשגו. אלה שלא – ייעלמו או שיצטרכו לעבוד קשה יותר כדי לתחזק את כמות הפראיירים הנדרשת שידבקו בשיטה הקיימת כי הם מפחדים אחרת.

כלכלה שיתופית – מה זה לוקח?

קודם כל, זה לוקח ויתור על בעלות בלעדית. אין מפתח אחד, משכפלים מפתחות לכל מי שלוקח חלק באופן פעיל. מי השותפים? אנשים, חברות הזנק ותאגידים, כשכל אחד מהם מביא לשותפות את הצדדים החזקים שלו. יש כבר תאגידים שקולטים מה צריך לעשות. "טויוטה", למשל, מאפשרת כיום השכרת רכבים שאינם "טויוטה". "פטגוניה", שהוא מותג של בגדים לפעילות ספורט, טיפוס ואקסטרים, חברה עם "איביי" כדי לעודד צרכנים לסחור בבגדים משומשים של המותג.

חברות ענק שיש להן הרבה יכולות משלבות ידיים עם חברות הזנק הבונות עבורן פלטפורמות טכנולוגיות לכל מיני סוגים של שיתוף, כשאת הידע והדחף הפנימי מספק הציבור. יש להן את הראש המתאים לתת לדברים להתרחש לפי כוחות השוק, באופן אורגני, לתת לידע שיש אצל אנשים מן השורה להתגבש למשהו חדש, יותר רלוונטי ממה שמותגים יכולים להמציא בעצמם. אם זה יותר רלוונטי לנו, הסיכוי שנקנה עולה. אנחנו יודעים שזה משהו כמו שאנחנו צריכים כי השפענו על המוצר להיות כזה, יחד עם הרבה אנשים אחרים. לא רק נקנה, נעזור בשיווק ובמכירות כי אנחנו רוצים שזה יצליח – וגם ישתלם לנו בכיס.

גם בשיטה הזו יש קשיים ואפילו בעיות אמיתיות.

שרלטנות, למשל. יש הבדל בין לקחת חלק במאמץ שיתופי בתרומת פיסת ידע שיש אצלי להכרזה על יכולת שווה ליכולת של בעלי ידע וניסיון מקיף. אנחנו רואים את התופעה הזו בשוק העסקים כשבכל פעם שמופיע צורך חדש בשוק, פתאום יש עשרות אלפי אנשים הטוענים שהם מומחים לדבר החדש הזה. חדש הוא יותר אטרקטיבי, מה לעשות.

שיתוף מזויף בנוי על ערכים צורמים. הביטוי 'Sharing Is Caring', שהוא כביכול כל כך מקסים, מוציא מלא מעט אנשים חמדנות והופך כלי ניצול בידיהם. מי לוקח את האחריות? אצל מי החובה המשפטית לכל מיני עניינים? מה עם קניין רוחני? מה עם כל ההשקעה שהשקיעו חברות רציניות? איך אפשר להתקיים אם רוצים ממך רק קצת ממה שאתה מוכר, אבל עדיין רוצים אותו מגובה בכל הידע שיש לך? מה עם נותני שירותים? בעולם ממוקד מוצר, יש להם בעיה. בעולם ממוקד מוצר שיתופי, הבעיה גדלה.

אלה רק מספר שאלות מהרבה שנצטרך למצוא להן תשובות. גם בכלכלה, גם בחינוך, גם בניהול ובצורות שלטוניות ומדיניות, גם בעוד הרבה דברים. זה לא יהיה קל ובכל זאת, לשם הולכים כי המודלים הקיימים לא טובים לרבים מאיתנו. "שתוק ותעשה מה שאני אומרת לך כי ככה אמרתי" מגובה במערכות ענק – זו שיטה אלימה.

בינתיים, נפחיד את ההורים

ונחזור לחינוך:

לפני מספר ימים פורסם מחקר חדש. תמציתו: ייתכן ותרופות כמו ריטלין לא ממש עוזרות בלימודים. המחקר פורסם על ידי הלשכה הלאומית למחקר כלכלי בקנדה, והשתתפו בו 4,000 תלמידים שאובחנו אצלם ADHD והתנהגות בעייתית בבית הספר, שהיו במעקב לצורך המחקר לאורך 11 שנים בממוצע. תלמידים שנטלו תרופות הראו ביצועים פחות טובים מתלמידים עם סימפטומים דומים שלא נטלו תרופות. עלייה במינון נקשרה לפי המחקר בעלייה בחוסר שמחה, מערכות יחסים בעייתיות יותר עם ההורים והגברת חרדה ודיכאון אצל בנות. לגבי אלה שנוטלים את התרופות ללא אבחנה רפואית ברורה רק כדי להצליח יותר בלימודים, מצאו החוקרים עוד פחות עדויות תומכות ליעילות התרופה.

מערכת החינוך, מורים יקרים – אתם מבינים מה כל זה אומר?

זה אומר בין השאר שגם אם אתם לא מסוגלים להאמין שאפשר לחנך וללמד ילדים בלי ריטאלין והתרופה הזו הפכה לחלק ממה שמגדיר "מערכת קשובה" ו"הורה אחראי" – שהן הגדרות שבאמצעותן אתם מפחידים את ההורים – העידן הזה מתקרב לקיצו וגם אתם תיאלצו לקחת חלק בשינוי. אם לא תתארגנו לשינוי הדבר, היחיד שיחזיק את הילדים מולכם הוא חוק חינוך חובה. אתם מבינים שההתעקשות לא להקשיב מובילה את החוק הזה להיות חוק אלים – בחסות מערכת החינוך?

מודלים אורגניים של למידה שנקברו הצידה בגלל מערכת החינוך – צפים וצריכים להמשיך לצוף בחזרה למרכז הזירה. למערכת אין בלעדיות על ידע, על עיצובו ועל הקנייתו – יש ידע אצל הורים, מכרים, חברים, יש מיומנויות בכל מיני מקומות, וכאלה שתלמידים ומורים צריכים ואינן בכלל במערכת ואפילו לא באינטרנט. לא יכול להיות שכל מיני וועדות אקדמיות מנותקות תמשכנה להפיק חומרי לימוד יקרים שאף ילד או מורה לא מספיק לקרוא – ועל זה ייבחנו. לא ייתכן שתלמידים ימשיכו ללמוד במערכת שמרוב שהיא מנופחת, כמעט הכל בה תקוע, מסויד, מחובר בתפרים גסים וכופה את עצמו על כולם.

כבר יש מספיק ילדים שבלעו "גבעות" של כדורי ריטלין ויגידו לכם שכך בדיוק בונים צייתנות עיוורת ואז צריכים לשבת ולחשוב על מודלים "חדשניים" – אז אולי הגיע הזמן ללמוד משהו מעולם העסקים?

כמו בעסקים, המערכת צריכה להשתמש בעוצמה וביכולות שלה כדי לעודד חיבורים מחיבורים שונים; להפגיש תלמידים עם אנשים שיש להם ידע פרקטי לאורך תקופות ארוכות; לצאת מתוך ד' אמותיה ולעזור לממן ולנהל פלטפורמות ופרויקטים שהם מחוץ לה – כל אלה כדי שתלמידים, מורים והורים יוכלו להתחזק, להתקדם מתוך סקרנות, להביא לעצמם ולאחרים תועלת אמיתית ולחיות חיים טובים יותר – שזו מטרתה של למידה והקסם שבהוראה.