הורה מלווה

היא אמנם עוד לא בת 5, אבל אנחנו כבר נפרדות.

כבר כמה זמן אני חשה שהיא אומרת לי: "אמא, תודה על שהנקת אותי, חיתלת אותי, על שהבאת אותי לעולם, אבל מעכשיו, שחררי. אני אחראית לעצמי". בדיוק כמו שילד שמגיע למצוות אומר: "ותודה להוריי שהביאוני עד הלום…", וההורים כל כך גאים בילד שבגר ויכול להתחיל את דרכו העצמאית.

אבל הוא בן 13, והיא כל כך קטנה.

נזכרתי כשיצאנו לטיול של הגן. לקחתי תיק אחד גדול והכנסתי בו צידה לדרך עבור שתינו. כשהגענו לגן, פתאום היא שאלה אותי: "אמא, איפה התיק שלי?!".

הסברתי שלקחתי תיק אחד עבור שתינו כדי שלא יהיה לה כבד, והתשובה כמובן לא איחרה לבוא, ובכעס: "אבל אני רציתי לקחת את שלי לבד!".

הופתעתי. רציתי להקל עליה. בדיוק כמו שאמא שלי הקלה עליי כשליוותה אותי בטיולים. אבל לה זה לא מתאים. היא דורשת להיות אחראית בעצמה. היא יודעת שהתיק שלה כבד, אבל הוא שלה והיא לא מוכנה להיות תלויה בי. שוב הסתבר לי שניסיון העבר שלי אינו רלוונטי עבורה.

רק אל תהיי תלותית

לפעמים אני מסתכלת עליה כאילו הגיעה ממקום אחר, והיא רק באה להתארח אצלנו. קשה לי להבין את זה.

אני רגילה להתנהל  מתוך מסגרת מאוד ברורה של איך אמורים לחיות פה: איך שומרים על בריאות, איך מתנהלים במערכות יחסים, איך מתנהלים במשפחה, מה לומדים…זו המסגרת שחונכתי עליה והדחף הבסיסי שלי הוא להדריך גם אותה להתנהל בתוכה ולהתאים לה. אבל ככל שאני מנסה לחנך למסגרת, כך היא מתעקשת יותר לפרוץ אותה. ככל שאני מכריחה יותר, היא אוטמת אזניים, צועקת עליי וכשאני ממש מגזימה היא גם מרביצה לי. הכל כדי לשמור על העצמאות שלה.

כבר מגיל צעיר היא דרשה: "אני לבד!" כאילו היא אומרת: "היי אמא, אני לא פלסטלינה ואת לא יכולה לעצב אותי בצורה שאת רוצה כמו שעיצבו אותך". אז אם זה לא, אז מה כן? יכול להיות שאני לא יודעת? שיש דרך אחרת חדשה שאני לא מכירה?

התפקיד שלי בבית השתנה. מתפקיד של הורה מדריך ומוביל, הפכתי להורה מלווה.

היא לקחה את התפקיד הראשי בהצגה ולי נתנה את התפקיד המשני. ואני שרגילה להוביל, צריכה להשתיק את ה"אני יודעת" שלי ולזוז הצידה. לא פשוט לי. זה נראה לי מאוד מוקדם, חשבתי שיש לי עוד כמה שנים לזה.

אם היא דורשת עצמאות ולוקחת אחריות על עצמה, מי אני שאקח את הלמידה הזו ממנה?

האם המסר שאני רוצה להעביר לה הוא שהיא אינה מסוגלת?

שאני יודעת יותר טוב ממנה?

שהיא טועה?

ולאן זה יוביל?

מסרים כאלה יובילו אותה בסוף להיות נערה ואשה תלותית, חסרת ביטחון, לא מחוברת לרצונות הפנימיים שלה ולמה שמתאים לה וכזו שמחפשת כל הזמן שמישהו אחר יחליט עבורה: מה ללבוש, מה ללמוד, מה לאכול, עם מי להתחבר ועם מי להתחתן.

זה ממש לא מה שאני רוצה. זה אפילו מפחיד אותי.

פלסטר כשצריך

מתוך תהליך הפרידה שלנו נבנית האחריות החדשה שלי כאמא: לא לחנך את ילדתי אלא לעודד אותה לחשיבה ופעולה עצמאית. לא להקל עליה אלא ללוות אותה באתגרים שהיא מציבה לעצמה. במקום לדאוג לה, לעודד אותה ולחזק בה את תחושת המסוגלות שכבר קיימת בה. כשהיא מבקשת אז לתמוך, לעזור, לענות על שאלות, לשים פלסטר. אני יכולה לייעץ אבל היא תחליט בסופו של דבר לבד.

ההתמודדות העצמית היא מורכבת אבל הכרחית, כי כשהיא מצליחה לגבור על קושי מתוך למידה עצמאית, היא מתפתחת. רק כשהיא תתנהל מתוך ידיעה פנימית ועצמאות היא תוכל להפוך לאשה חזקה, עצמאית ובטוחה בדרך שלה.

וזה מה שאני מאחלת לה.

אז במקום להתעקש אני מתבוננת.

מדהים אותי לראות איך היא מחליטה משהו, פועלת לכיוונו במלוא המרץ ולוקחת אחריות על התוצאות.

אני לגמרי יכולה ללמוד ממנה.

הבית כולו יוצא לעצמאות…

ילדי העידן החדש:

תמונה: stock xchng