החגיגה אצלי נגמרת

השנה החלטתי לא לעבור על זה בשתיקה. כבר חודש לפני התאריך תקעתי בכל החצוצרות והשופרות: "לא רוצה שום חגיגות ביום ההולדת שלי. אל תעשו מזה עניין, אל תוציאו הרבה כסף ואל תעשו לי בשום אופן הפתעה!" – למה? כי ככה זה במשפחה שלי, כשמבקשים משהו – הם מיד מתארגנים ועושים בדיוק את ההיפך!

אז ישבתי לי בשקט וידעתי – הפעם הם יחגגו לי בגדול. בלילות חלמתי על כל מסיבות יום ההולדת אותן אירגנתי לאחרים, ובמיוחד לאחרות: על הבעל שקשר את עיניי אשתו והוביל אותה לשדה התעופה וכשפקחה את עיניה הנחיתה את האלטע פולקעס שלה באקפולקו, על הבנים שהזמינו מאהל אינדיאני לכל המשפחה וחגגו את יום הולדת האם במעגל אש, שלא לדבר על מאות ימי ההולדת בספא רענן עם מסאג'ים ב-4 ידיים, שמנים ארומטיים וג'קוזי אינטימי. אתפשר גם על ימי הולדת עם החברות שכללו מסעי קניות מטורפים בסוף שבוע אביבי בלונדון, פריז או רומא. הכול הולך. מדי פעם היו החלומות הטובים שלי מתחלפים בסיוטים כגון ה"הפתעות" בימי הולדת שלי שארגן לי אמנונצ'ו שלי – שכולם נגמרו כמעט ברבנות.

בגיל 40 הקלאסי מחליט אישי היקר לארגן לי מסיבה בעבודה. לכבוד הטקס הוא מוציא מהנפטלין ומזמין מבית האבות היוקרתי "מגדלי החטיארים". את המנהל הראשון שלי שקיבל אותי לעבודה. אמנון עוזב הכול ונוסע להביא אותו אישית. המסיבה התנהלה בעצלתיים בתוך אחד המשרדים היותר מאובקים עד שלחדר פרץ על כסא גלגלים המנהל הראשון שלי, סנילי לחלוטין, אך עדיין מדבר.

כשקיבל את רשות הדיבור זכר לציין בפני כל הנוכחים איך כמעט זרק אותי לכל הרוחות, כי תמיד אבל תמיד העליתי לו את הסעיף. כשסיים את נאומו גלגל עיניים, חרק שיניים וביקש שיוציאו אותו לשירותים. כך, מסיבת יום ההולדת שנפתחה בקול דממה נסגרה "בזעקה גדולה" של בעלת השמחה שלא ידעה לאן לדחוף עצמה מרוב בושה. אחרי החגיגה הזו התהלכו חבריי לעבודה סביבי על בהונות כדי לא לעורר את השד מרבצו.

מאז השבעתי בכל לשון של שבועה שאם יעשו לי עוד מסיבת הפתעה, אני עוזבת את הבית!

כעבור עשור, ביום הולדת 50, לא היו סימנים לקטסטרופה. בחוץ השתוללה רוח מזרחית והים היה חלק. ירדתי לחוף עם בגד הים הישן שלי, שכל הגומי כבר התפורר לו, כשאני עטופה בחלוק הסמרטוטי שהיה פעם כחול ועכשיו צבעו בלתי מזוהה. אני נכנסת למים ושוחה לי כולי אושר ושמחה עד שמסוכת המציל נשמעת קריאה מאיימת: "בלהה תורן מתבקשת לצאת בדחיפות מהמים!". כאן ההיסטריה כבר הייתה במלוא עוזה. "איזה אסון קרה?", נתקפתי בפאניקה.

בשיא המהירות אני מנסה להגיע לחוף ומשום מה במקום להתקדם, אני מרגישה שאני שוחה במקום. אני מגיעה לחוף, כולי נוטפת מים ורצה במהירות לסוכת המציל. לפתע, כל בני משפחתי היקרה, כולל טנטי סוזנה וטנטי לורה, צ'יצ'ו מאיר וצ'יצ'ו קונפורטי עומדים ושרים לי: "היום יום הולדת…", ואני, רק מנסה להתחבא מרוב בושה בתוך החלוק הדהוי. ככה ביליתי את יום הולדתי ה-50: רטובה, כעוסה, מסמורטטת ומוכנה היטב לרבנות.

ים של אהבה

עוד עשור עבר. התחננתי שלא יעשו דבר. הגיע היום הגדול ובאמת שקט. דממה. אין באוויר, ביבשה או בים שום סימן להכנות. השקט הזה הדאיג אותי.      החלטתי לעשות מה שאני עושה כל בוקר ולראות אם אמנונצ'ו יעצור אותי. לקחתי את התרמיל ויצאתי למסלול הקבוע אל גבעות אולגה האהובות הצופות לים. אני עולה אל "גבעת השיא" (זו הגבעה האתגרית שלי, שם אמנון רגיל לקלף את הפומלה ולחלוק אותה איתי פלח פלח).

ושם היה מונח הפלא: על הרצפה פרושה מחצלת ובמרכזה בקבוק שמפניה בכלי עם קרח, ערימת שוקולדים מוזהבים מהסוג שאני מוכנה לתת כליה בשבילם וצלחת שטוחה, עליה חתוכים פירות העונה: אפרסמון, קיווי, תות שדה – כולם בצורת לב.

ליבי צנח מהתרגשות: "הם לא שכחו והפעם קלעו בול". עמדתי ליד המחצלת והתחלתי לצעוק מכל הלב: "אמנון! אמנון! גליה! עמיחי! אבישי!".וכשלא קיבלתי תשובה התחלתי לצעוק את שמות הנכדים: "גל! כליל! שחר! קורן! עידן!". אין תשובה. שקט. "א-ה-ה", אמרתי לעצמי, "הם מתחבאים".

התיישבתי על המחצלת והחלטתי לעצמי שאני אשחק אותה "קולית", ואתחיל לאכול ולשתות. פצחתי בשוקולדים. חבל היה לי לקלקל את הלב היפהפה העשוי תות שדה, אז רק טעמתי מהקיווי שסביבו. ניסיתי לפתוח את בקבוק השמפניה אך לא הצלחתי. ישבתי בהתרגשות וחיכיתי שמשפחתי תעשה לי: "קוקו".

בעודי יושבת ומתלקקת אני רואה מרחוק שלושה רוכבים על סוסים, כשהרוכב הראשון מניף ידיו ומאיים עלי. קמתי בבהלה. כשהתקרבו לכיווני, זעק הרוכב לעברי כשהוא מניע את ידיו: "הלו את, מה את לא מתביישת? מה את יושבת כאן? את לא רואה שזה פרטי? הרסת הכול! איזו חזירות!".

"זה אמנון… יש לי יום הולדת", ניסיתי לומר אך הרוק בגרון נתקע לי.

"איזה יום הולדת? איזה אמנון? איזה נעליים?", צועק הרוכב כשהוא מוריד מהסוסים זוג צעיר חמוד, שהמחצלת בעצם יועדה לו, לרגע החשוב שבו הוא יעשה בתמימותו את שגיאת חייו ויחליט על נישואין.

 "אהה", לחשתי להם בשקט, "מזל טוב ותנחומיי"…חזרתי הביתה חפויית ראש. בכניסה לבית מחייך אלי אמנון ושואל בתמימות: "מה אוכלים?".

 "די!  לא רוצה יום הולדת!" – והפעם גם ישר לרבנות…