הם לא נגדכם, הם בעד עצמם

מה קורה כשמכונית ספורט מהירה וחדישה מנסה לנסוע 150 קמ"ש בכביש 4 שמלא ברמזורים? ברור שזה מתכון בטוח לתאונות, אבל גם מתכון בטוח לתסכול של המכונית שהרי היא מלאת ביצועים ולא יכולה לממש אותם. הכביש מתוסכל באותה מידה כי הוא לא יכול לאפשר למכונית את המהירות שלה, שכן הוא לא בנוי לכך, הוא צר ומלא רמזורים.

האנלוגיה הזו ראוי שתישאר חקוקה בראשכם: היא מתארת את המצב של הילדים המהירים והמבריקים של כולנו, אותם ילדים שמנסים לנתב את מחשבותיהם ורצונותיהם פורצי הגבולות והדרך בתוך החיים שהמסלול בהם לא תמיד מתאים ולא תמיד מאפשר להם להיות ולחיות במלוא הפוטנציאל איתו הגיעו לעולם.

אני כותבת את המילים ומרגישה את הנשימות שלי מתחילות להיות יותר איטיות וקצת יותר כבדות. אני רואה את התוצאות של ההתנגשויות האלה יום יום, החל בילדים הפרטיים שלי. אני רואה את זה בבתי הספר בהן אני נמצאת ובעיקר אני חווה את זה עם הילדים שמגיעים לקליניקה.

ההתנגשויות האלה בין הילדים להורים הן ממש לא עניין של "הצבת גבולות" ו"סמכות הורית", ויסלחו לי כל מדריכי ההורים שכותבים סדר יום על בריסטול צבעוני ומבקשים לתלות אותו במרכז הבית. ההתנגשויות והקושי נובעים בראש ובראשונה ממהירות מחשבה ומתפיסות עולם שונות.

חבר או צעצוע? זו השאלה

אנחנו ההורים רוצים את הטוב ביותר עבור הילדים שלנו, רוצים בית מאורגן, רוצים להצליח בעבודה או בעסק. אלה שמצליחים להרים את הראש מעבר ליומיום מנסים להשיג גם התפתחות אישית וזוגית. אבל כך או אחרת יש לנו שלל משימות מדי יום  ביומו ולפעמים הילדים מקבלים מאיתנו התייחסות של עוד משימה שצריך לתקתק, ולא כי הילדים לא חשובים לנו אלא כי כל יום עמוס יותר מקודמו ולנגד עינינו עומדת השעה תשע בערב והשקט שמגיע בעקבותיה.

הילדים שלנו, לעומת זאת, חיים את יומם בקצב מהיר אף יותר אבל אותם לא מעניינות משימות או תחומי אחריות רבי מעלה, הם עסוקים בהתפתחות אישית וחברתית. כל רגע ורגע הם רואים לנגד עיניהם מטרות אישיות כמו מפגש עם חבר, לעבור שלב במשחק מחשב, לרכוש חולצה אופנתית או צעצוע מסדרה מתחלפת ולפעמים הם רואים אותנו ההורים רק כתמרורים שמסמנים להם גבול או מטילים עליהם עוד משימה שלא ברור להם מה בדיוק החשיבות שלה.

ואז, כדי להימנע מהתנגשויות חזיתיות יומיומיות, ההורים נחלקים לשני סוגים: בקצה אחד יש את ההורים שסמכות הורית וגבולות הם לחם חוקם. הם מאמינים שמתוך המסגרת הקשוחה יתקיים בבית דיאלוג פתוח ויהיה שיתוף פעולה עם הילדים. בקצה השני נמצאים ההורים שבטוחים שהם החברים של הילדים שלהם ומאפשרים כל כך הרבה חופש בבית רק כדי להימנע מעימות או הצבת גבול. רוב ההורים נמצאים איפשהוא על הרצף: לפעמים באמצע ולפעמים יותר לצד זה או אחר.

גבולות של מי?

אני מזמינה אתכם בכל רגע של עימות עם הילדים להזכיר לעצמכם שני דברים:

1. הם לא עושים את מה שהם עושים כדי לעצבן אתכם או "להוציא לכם את המיץ", הם עושים את זה למען עצמם ולמען ההתפתחות האישית שלהם.

הם לא בהכרח בודקים את הגבולות שלכם אלא בעיקר את הגבולות של עצמם. הם לא נגדכם, הם בעד עצמם.

2. מה שיעודד תקשורת נעימה בבית, דיאלוג פתוח והרבה שיתוף פעולה זה הקשר שלכם עם הילדים, וקשר כמו כל קשר מצריך עבודה וזמן. כמו שהזוגיות שלכן צריכה זמן פרטי, תשומת לב, לעיתים מתנות קטנות או מחוות נעימות – לכל אלה גם זקוקים הילדים. בנו איתם קשר משמעותי, מעבר לחיבוק ונשיקה בבוקר ובערב, ותופתעו לראות את העוצמות שתקבלו מהם בחזרה.