המופנמים

יש אנשים מופנמים מטבעם. אני אחד מהם. אני אוהבת להיות לבד, בשקט. אני אוהבת לחקור דברים לעומקם, גם אם הם לא מביאים פרנסה, גם אם אף אחד לא ביקש ממני או מבין למה. אני יודעת להסתדר במסיבות רועשות, מעדיפה שיחות ארוכות, מהותיות, כנות.

יש כאלה המפרשים את המופנמות שלי כהתנשאות. יש כאלה החושבים שאני ביישנית או מתוסכלים מכך שאני לא ששה לנעוץ מרפקים. יש כאלה הבטוחים שאני 'עפיפון' ולא מודעת למציאות. הסוג הזה מנסה לעיתים קרובות לנצל אותי, מתוך הנחה שלא אשים לב. הם גם כמעט תמיד אלה שיגידו לי איך אני צריכה להתלבש להצלחה, להתאפר לצייד, לצבוע את השיער ל…אין לי מושג למה, ויעטירו עלי עוד ועוד טיפים, על אף שאני נראית להם מקרה אבוד. יש כאלה הסבורים שאני סובלת מתקלה בתחום הכישורים החברתיים.

שמתי לב לכך שיש כמה שאלות ששואלים אותי בקביעות בהתייחס לעניין המופנמות. אלה שאלות הנשמעות יותר כמו טענות, בעיקר בגלל הטון וההבעה. הנה התשובות:

מה את שותקת?

אני שותקת מכמה סיבות. ראשית, כדי להקשיב. להקשיב זה לא רק לשמוע; זה עוד די הרבה עבודה הדורשת ריכוז ומחוייבות. אני מעדיפה לא להפריע לעצמי ולא לזלזל באדם המבקש את הקשב שלי. שנית, כדי לאפשר לאחרים לדבר. שלישית, לא תמיד יש לי משהו מועיל לומר. אם אין לי, אני מעדיפה לא לומר, יש מספיק רעש. הקשבה עוזרת לי להבין איך דברים עובדים, מה אנשים צריכים ואז אני יכולה להציעה הצעה או להחליט שכדאי יותר להניח לעניין.

מה את כזו רצינית?

אני רצינית כשאני מתרכזת במשהו שאכפת לי ממנו. הרצינות שלי אינה עומדת בסתירה ליכולת ליהנות הנאה קלילה או להשתולל – אם לזו הכוונה בשאלה. אני גם מתכוונת ברצינות, כמו ב"את רצינית?!" התשובה היא – כן. אני מתכוונת בכנות, ביושר, לעומקם של הדברים. כך גם מתייחסים אלי הרבה יותר ברצינות, כך גם מאמינים לי. הרצינות קשורה בהתמדה, ביכולת לשרוד מהלכים ארוכים, לעמוד בהבטחות.

מה הרגישות הזו?

מהרגשות. אני לא אוטמת אותם, גם אם לא תמיד נוח לחיות כך. אצל רבים, הרגישות נתפסת כחולשה, ודאי שלא כתכונה המתאימה להנהגה או הובלה. באותו זמן, אותם אנשים יכולים לומר: "כבר אין היום מנהיגים שעובדים מהלב", כשהם מתכוונים לכך שהלוואי והיו כאלה. יש, אגב. היכולת לעבוד מהלב והרגישות באים בדיוק מאותו מקום פנימי. אותם אנשים רוצים שהמנהיגים יהיו יותר רגישים. אם הם יהיו יותר רגישים, יבואו אליהם בטענות על כך שהם לא "מובילים" או "מעוררים השראה". כדי לעורר השראה של ממש, צריך להיות אדם רגיש ומרגיש בעוצמה.

מה את בורחת?

בורחת אני לא. אני מעדיפה פעמים רבות להיות לבד, זה כן. ההתבודדות עוזרת לי לשמר אנרגיה, לחשוב בבהירות, לעבוד כמו שאני אוהבת לעבוד – ברצינות. כשאני לבד אני לא צריכה לקחת בחשבון את הצרכים של אף אחד. גם אם לא מבקשים ממני דבר, אפילו לא ברמז, בשל ההקשבה והרגישות, אני מודעת לאחרים בכל מקרה. אם יש איתי אנשים בחדר, אני אשים לב לנוכחותם גם אם לא אתייחס אליהם ישירות. ההתבודדות עוזרת לי להכיר את עצמי טוב יותר, לדעת היכן נמצאים הגבולות שלי בעולם. אז אני יודעת מה אני יכולה לעשות ומה לא.

מה את קוראת כל כך הרבה?

אני קוראת כי מעניין לי ואני רוצה לדעת. הרבה דברים מעניינים אותי ולכן אני קוראת הרבה. קריאה היא עוד דרך לדעת, לא דרך יחידה. זה שאני קוראת הרבה לא סותר עשיה; אני גם עושה, לא פחות ממה שאני קוראת. בתחום המקצועי, קריאה היא דרך להרחיב ולבסס ידע, היא אמצעי להגיע למומחיות. המילה 'מומחה' נשחקה מזמן ומשום כך אני לא אוהבת אותה בצמוד לשמי. אם כבר רצים לשים אותה שם, אני מעדיפה שיהיה לה כיסוי. בנוסף, הרבה מהקשרים שיש לי נובעים מכך שאני יודעת. אם לא הייתי יודעת, היו לי פחות קשרים מעניינים עם אנשים אחרים. קשרים לא מעניינים הם לא מעניינים, גם אותי.

אם גם אתם אנשים מופנמים, חיים עם כאלה, הורים או מורים של כאלה, הרשומה הזו נכתבה עבורכם. אל תטעו. אדם מופנם יכול להיות מלא ביטחון, חברתי וחברותי, מנהיג בעיתו, מהפכן. הוא לא חייב להרעיש כדי להוכיח את מה שלא מוכיחים גם המוחצנים. הוא יכול להצליח לא פחות מאלה הדוחפים את עצמם למרכז הזירה. יש יותר מדרך אחת להגיע למטרה ואני מחליטה באיזו דרך אלך, לא אף אחד אחר.