המסע החינוכי לפולין? אוסף של כשלים

בכיתה י' יצאו מבית הספר התיכון בו למדתי משלחות לפולין. באותם ימים היה לי ברור שאת העניין הזה אני לא מפסידה בשום מחיר ולמשלחת אני יוצאת! חסכתי קצת כסף, סבא השלים עוד כמה שקלים, כמובן גם ההורים, ונסעתי. לא זוכרת אם חזרתי נערה "אחרת" אבל אני יודעת בוודאות שאת הילדים שלי אני לא אשלח לשם על אותו 'אוטומט' שבו אני הייתי. כאמא וכישראלית יש לי כמה שאלות נוקבות על "מפעל" המשלחות הזה.

המסעות המאורגנים של בני נוער ישראלים לפולין החלו בתחילת שנות השמונים בעיקר על ידי התנועה הקיבוצית. ב-1988 נרתם לכך משרד החינוך, כאשר שר החינוך דאז שחרר את האיגרת הבאה: "אחרי הביקור תבינו את המשמעות של קיום מדינת ישראל וחשיבות חיזוקה וביצורה".

הבסיס של כל המפעל הזה נועד לעצב כאן תודעה אחידה בהקשר של השואה וממנה כפועל יוצא – לחזק, לגבש ולהצדיק את מדינת ישראל כפי שהיא היום, ואולי בין השורות גם לחזק את ההתגייסות לצבא וההתיישבות בכל חלקי ישראל.

 

אני יודעת, מניסיוני, שבנסיעה הזו יש חוויה מכוננת להמשך, ומנתוני משרד החינוך אפשר לומר בוודאות שרוב בני הנוער שיוצאים למסע חוזרים מועצמים בתחושותיהם ומחוזקים בעמדות, יהיו אשר יהיו, איתן הגיעו מהבית.

המסעות לפולין אם כך לא באמת מצליחים להציג תמונת עולם רחבה יותר ולפתוח את הנוער למחשבה ביקורתית והקשרים אוניברסליים משמעותיים מספיק כדי שיוכלו להכיר עוד מלחמות עקובות מדם ועוד עמים בהיסטוריה שחוו ועדיין חווים הרג, רצח והשמדה.

לאשכנזים בלבד?

ביום בו נסענו לאחד המחנות עם המראות הקשים ביותר, "טרבלינקה", באותו יום ממש "חגגתי" יום הולדת 16. להכריז פה קבל עם ועדה שהבנתי שאני נמצאת בדרכי למחנה השמדה ומה באמת קרה שם יהיה לא אמיתי, אבל את הבלונים שחיכו לי באוטובוס אני זוכרת, ואת קופסת ההפתעות והברכות שהגיעו אלי מהארץ עם שלל התמונות, השירים והכרטיסים הצבעוניים – אני עוד יותר זוכרת.

הרי, מה באמת יכולה להכיל נערה בת 16 משבעה ימים של ביקור במחנות, ערימות של נעליים ומשקפיים וריח בלתי נסבל של זיכרון "שואה" קולקטיבי?

אם נבחן באומץ את מסורת "המסע" הזה נגלה שיש בו לא מעט כשלים. אז בואו נבחן:

הוא פונה לפלח מבוסס באוכלוסיה שיכול להרשות לעצמו את הנסיעה, השהות, הטיסות – בקיצור, רק למי שיש כ-6,000 שקלים זמינים ופנויים. למי יש?! זו מסננת ראשונה וכואבת שמוציאה באופן ברור מהמסע הזה חלק נכבד מהנוער.

אם נמשיך לבחון את העניין נגלה שמעבר לפן הכלכלי יש פה הדרה עדתית ברורה: מספר התלמידים היוצאים למסעות לפולין יוצאי עדות אשכנז גדול פי ארבעה מהתלמידים שהינם יוצאי עדות המזרח. נכון, אולי קיימת שייכות והיסטוריה משפחתית אבל אם מטרות המסע הזה הן עיצוב זיכרון קולקטיבי, הבנת אירוע השואה ובעקבותיה חיזוק וביסוס עמדות לאומיות כלפי מדינת ישראל – איך בדיוק רוצים להשיג אותן?

אני זוכרת כמו אתמול את מיטל מהשכבה שלי בתיכון שצחקה עליי ועל כל הרעיון הזה של המסע לפולין. בזלזול היא אמרה אז: "זו ההיסטוריה של האשכנזים ולא שלנו". אכן כך, זו הדרה שיש בה העמקת הפילוג וניכוס לא בריא של "השואה" לחלק מסוים בעם. כשרצחו יהודים על אדמות פולין לא שאלו אותם אם הם אשכנזים או הגיעו במקרה מיוון או צפון אפריקה…

איפה המבוגר האחראי?

כשאעמוד עוד מספר שנים מול הבחירה האם לשלוח את ילדיי למסעות לפולין דרך משרד החינוך, קרוב לוודאי שאסרב לשלוח אותם. קרוב לוודאי גם שאתקל בהרמת גבה גבוהה מצד המשפחה שלי ששלחה אותי לשם…

אסרב לא כי ההיסטוריה הזו לא מספיק חשובה כדי לדעת אותה אלא כי גיל 16 לא מתאים להכיל את גודל ועוצמת הזוועות, כי המחיר הכלכלי שערורייתי ומפרנס בדרכו לא מעט משרדי נסיעות, מורות מלוות ובתי מלון שעושים קופה מכובדת על גבינו, וגם כי אני חושבת שאת ההכנה לנסיעה הזו צריך לעבור בצורה מסודרת על ידי מבוגרים אחראיים ושקולים ונטולי אג'נדות לאומיות, שלא נאמר לאומניות כאלה ואחרות.
אסרב בהחלט!

אבל ילדיי יגיעו לפולין. כחלק מטיול שורשים, עטופים בבני משפחה, בגיל מבוגר יותר, הם יבחרו אם לנסוע לשם לא על סמך קבוצת חברים שהחליטה לעשות כיף חי-י-י-י-ם במלון בקרקוב אלא על סמך שיקול דעתם כאנשים בוגרים.

אם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור לא הייתי רוצה להיות שם, ב"טרבלינקה", בגיל 16. אני בטוחה שאמא שלי שקוראת עכשיו את הטור הזה נזעקת וסביר להניח שדקה אחרי זה אקבל גם שיחת טלפון שתזכיר לי כמה רציתי לנסוע אז…

בטח שרציתי, אבל זה הרגע להודות שרציתי אבל לא מהסיבות הנכונות. בדיוק אז, בגיל 16, הייתי צריכה לידי את המבוגר האמיץ שיאמר: "מה?! זה ממש לא מתאים, לא עכשיו, לא בגיל הזה".

באופן כללי, היחסים שלי עם זוועות השואה מורכבים. אני דור שלישי לניצולי שואה, סבתא שלי עלתה לארץ באקסודוס וסבא שלי נלחם בפרטיזנים ושמר עד יומו האחרון על עיטורי הכבוד. היו שנים שניסתי לחלוב מהם כל פיסת מידע, ראיתי את כל התמונות האפשריות ושאלתי את השאלות הכי נוקבות שיש.

היו שנים שביום השואה נצמדתי למסך הטלוויזיה ולא הפסקתי לצפות ולבכות במשך שעות ארוכות. בשנים האחרונות, כנראה מהרגע שהפכתי לאמא, אני לא יכולה לראות, לשמוע או להכיל שום תמונה בשחור לבן או אפילו את הפרומואים של סרטי השואה המזעזעים.

מה שבטוח בכל המורכבות הזו הוא שגיל 16 טומן בחובו מאגר גדול של הורמונים, חששות, חרדות, אתגרים חברתיים ורגשיים וחוסר יכולת לבחור באמת, ואין לי טיפה של ספק שזה הזמן הגרוע ביותר לצאת למסע חשוב כזה של למידה והבנות.