המשלוח הגיע

יש סיפור אחד שאני חייבת לאחי מיכאל. הסיפור יחזיר לו את נעוריו ויגלגל אותו לאי שם, גיל 16 המתוק, גיל שרוב הבנים עדיין לא….והוא זכה והיה כבר כן.

הסיפור מתחיל בקורס קצינות בה"ד 12 של שנות ה-60. בסיס מפוצץ בנשים ספרטניות-לוחמות ובו שלושה גברים:

האחד נשק ומדברים איתו רק על שמן רובים.

השני ש"ג ומדברים איתו רק על עליית משמר. השלישי אחראי מטבח ומדברים איתו רק על שטיפת סירים.

כל דיבור אחר היה מעלה מבט של תימהון על פני החולפות ומאותו רגע הצוערת הייתה הופכת "מוקצה מחמת מיאוס".

באותה תקופה הייתי מורעלת. בזריזות אופיינית הייתי מצחצחת את נעלי הגולדה שלי, מעבירה חוט בתוך קנה העוזי שלי ומרבעת את המיטה עד לדיוק של מילימטר או אז הייתי יוצאת בדיצה לגרף את הערוגות שמחוץ לביתן. מה ששכחתי לציין הוא שתוך ביצוע כל המשימות, הייתי פולטת בדיחות ומצחיקה עד שהכינוי שלי בפי הבנות והצוות היה "שמחה".

מרוב מורעלות קראה לי "החומה הסינית", קרי מפקדת הקורס, ואמרה לי אחרי סדרת הצדעות ועמידות דום ונוח שאני מועמדת להיות החניכה המצטיינת, וכאשר תגיע סטלה לוי, קצינת ח"ן ראשית, היא רוצה שאגיש לה שי: תיאור הומוריסטי של הווי הקורס, פרופיל הצוערות ודמות הצוות. מרוב אושר לא ידעתי את נפשי, אבל כמו בפתגם הידוע: "האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק" השמחה הייתה מוקדמת מדי, כי פה נכנס אחי הצעיר לתמונה.

ריחות הבורקסים

בחופש הגדול ניגש אחי ללשכת העבודה וביקש עבודה לנערים. הסתכלו עליו, ראו שהוא גבר-גבר חסון גבוה וחזק והציעו לו את משרת חייו: לסייד את השירותים בבה"ד 12. אחי חשב "שהוא מת ומגיע לגן עדן" – בה"ד 12, פסגת חלומותיו הרטובים, מוגש לו על מגש של כסף ובנוסף גם אחותו שם.

אמי, שמרוב התלהבות שסוף סוף יהיה קשר עם הבת הקרבית, שלחה למחרת עם הסייד הצעיר צ'ימידן שלם מלא מזון שהזכיר את משלוחי האו"ם לרואנדה הרעבה.

וכך, בעודי מגרפת את ערוגות הבסיס לקראת המסדר אני רואה מולי את אחי הקטן ומריחה את הבורקסים שאמי אפתה כבר בחמש בבוקר כדי שהילדה לא תמות ברעב.

עזבתי הכל ובקפיצות קרב זינקתי עליו בנשיקות וחיבוקים. לפתע, הרגשתי מגע של כפור בעצמותיי. הסתובבתי וראיתי את חברותיי לקורס עומדות, מגלגלות עיניים, סופקות כפיים ולוחשות: "עם הסיידים?!?!?".

ניסיתי להסביר: "תכירו, זה אחי". הבנות רטנו בבוז והפטירו: "כן…מחר תגידי דוד שלי… בן דוד שלי…. בסדר, בסדר … ראינו את זה…".

מאותו רגע הפכתי לאוויר. בנות הקורס נידו אותי מיידית מהקהל הקדוש של "צוערות ישראל".

לקפוץ ולהתנשק עם סיידים? פריצות! זו דרגה אחת מתחת ללצאת עם הש"ג. כל פעם שהייתי מזמינה אותן להצטרף אלי ואל אחי הקטן לסעודת המשלוחים של אמי האופה והמחוננת, פלטו ביבשושיות עוקצנית: "אנחנו לא רעבות".

ביום שישי בבוקר נערך מבחן סוציומטרי בו היו 80 הקצינות לעתיד צריכות לדרג את חברותיהן לקורס. 79 צדקניות חסודות כתבו עליי: "לא מתאימה להיות קצינה בצה"ל", "לא ראויה לדרגות", "התנהגות בלתי מוסרית", "קרבת יתר לעובדי הבסיס".

"החומה הסינית", מפקדת הבסיס, הזמינה אותי בדחיפות לשיחת הבהרה ובמשרד שכחתי שאני עומדת להיות מפקדת-קצינה קרבית נועזת…פרצתי בבכי מר ומלמלתי בכוחותיי האחרונים: "הסייד הוא אחי הקטן, מה לא רואים?".

בטקס הסיום לא קיבלתי את אות ההצטיינות אבל יחד עם דרגת הברזל על הכתפיים למדתי את השיעור החשוב לחיים: לא קופצים ומנשקים בחורים, לפחות לא כשכולם מסתכלים. לכי תוכיחי שיש לך אח?