כבר לא שם איקס

 

זוכרים את הטור שלי על נפלאותיו של השומן בעיר הגדולה עם הארבעה איקסים? זוכרים שכתבתי על איסורים, הגבלות, עיכובים, שריטות? שהבטחתי לעצמי להשיל מעליי את המיותר ויהי מה?

אז כותב שומן-שורות-ארבעה איקסים אלה שמח לבשר לכם את העובדה החדשה הבאה: הצטרפתי לפני חודש ושישה ימים למועדון המפואר של אלפי מנותחי שרוול בקיבה. עד כה השלתי ממשקלי עשרים ק"ג של דם, יזע ודמעות ששווים איקס אחד פחות 'בספירת העומר' לאושר.

 

רגע לפני שנפלטת מפיכם תגובת התפעלות, התרגשות או משהו בסגנון, כדאי שתדעו במה זה כרוך.

זה אירוע המבוסס על "הקמצן" של מולייר. זוכרים את "לאכול כדי לחיות" ולא "לחיות כדי לאכול"? – זה למעשה זה בצורה הכי הדוקה שיש. זה אומר שנגמר הסרט העלילתי של לשבת על עוגה שלמה עד שתחתית הקרטון שלה נותרת יתומה. זה אומר שתם לו המנהג לעמוד ליד המנגל ו'לנשנש' אנטריקוטים וקבבים כאילו היו מתאבנים. זה אומר שהסתיימו לילות הייסורים העצמיים והאכילה עד כדי גועל והלקאה עצמית.זה אומר שאין יותר לאכול כששמחים ולהתנחם באוכל כשעצובים.

מחויב

מהיום שהניתוח בוצע בגופי אני מחויב לעבוד, בעיקר לעבוד עם עצמי על עצמי. מעבר לעובדה שכל ביס קטן של חזה עוף נלעס חמישים פעם בפי כמו אריסטוקרט אנגלי, אני מחויב להתמקד בעצמי, בתחושותיי, בהבנותיי. יש פחות השקעה בלאכול ויותר השקעה בלשוחח עם עצמי ולשאול דרכי לאן.

 

אין פה קסם אלא עבודה עצמית פנימית מול החשקים, היצרים, הפיצויים. יש פה, בתחילת התהליך שאני נמצא בו, גוף ונפש שממתינים לסנכרון עם ראש מלא מחשבות של אדם שמן שעדיין ממאן להיפרד מהפנטזיות הקולינריות.

 

האם מדובר בייסורים? האם הניתוח הזה שווה את התהליך? התשובה מורכבת אך אני דווקא אבחר למנות את המרכיבים החיוביים שאני עובר בתהליך:

1. פחות כאבים ברגליים, פחות זיעה (פחות שעות מזגן=צריכה קטנה יותר של חשמל), פחות כאבי גב, פחות נחירות, פחות התקפי קוצר נשימה במקומות קטנים ודחוסים.

2. פחות הלקאה עצמית ותחושות אשם, זה אומר שהלחץ על הלב הולך ופוחת ובהתאם לכך פוחת הרצון להקשיב לו ולמה שהוא מרגיש, ממלמל ומספר.

3. עשרים ק"ג פחות משמע נפילתו של איקס אחד (מתוך איקס איקס איקס איקס לארג') משמע ירידה בהיקף הבד משמע אפשר עכשיו לשרוך את שרוכי הנעליים בישיבה, תוך התכופפות, ואין צורך להשתמש בחפצים נלווים כמו כסא להנחת הרגל. על הדרך גם מחמאות נעימות מהסובבים.

 

ושלא יהיה פה בלבול לרגע. זהו אינו טור הלל לניתוח כזה או אחר להפחתת עודפים ושומן אלא טור של אדם שמן שמאס מהיותו שמן.

כל אדם יבחר בדרכו המדויקת להתמודד עם התופעה, ואם יש מביניכם המסוגלים להכנס לבד, ללא התערבות ואמצעים רפואיים, למשמעת עצמית בתהליך הרזייה – אשריכם. אך עובדה אחת  ברורה לי מעל כל ספק: אף אדם שמן (בסדר גודל שלי) לא ממש מאושר ולא ממש שם זין. כל המגננות והמניארות שסוגלו מפאת מבוכה וחוסר נוחות מהמימדים מפסיקות לעבוד כשאדם פוגש את עצמו לבד, ומגלה שחייו מעוכבים, אם זה בתחום הזוגיות או אם זה בתחום העבודה.

 

כן, העולם שייך לרזים, ואם חלקים ממנו שייכים לשמנים, אז פעמים רבות הם מבוססים על מימדיהם ולא בהכרח על כישוריהם. בטלוויזיה, בעיקר, זה בא לידי ביטוי.

 

כן, אני גם חושב שיש חשיבות ליצירת מודעות לתזונה מגיל קטן. המיותר לציין שההרגלים, המצוקות ונקודות המבט נולדים בבית ההורים ובמהלך תקופות הילדות והנערות…

 

ובכלל, מדוע שחיסון מפני השפעת יהיה חשוב יותר מטיפול בהשמנת יתר? ממה אנשים מתים יותר בעולם? אמנם זה בניגוד לכל היגיון, אבל ברחבי העולם מתים יותר אנשים משומן יתר מאשר מרעב!

זה כמעט בלתי נתפס.

 

כמו רבים מהמכשולים בחיים, גם מכשול השומן איננו בלתי הפיך. יש דרכים ותהליכים מגוונים להתמודד עם המכשול, במקום להשלים עם מר הגורל והשומן בעת שמנת שווארמה בלאפה עושה את דרכה למערכת העיכול. צריך לקחת אחריות אישית מלאה על התחלואים הנפשיים והעיכובים הנלווים. אין כוח גדול יותר, כולל האמונה באלוהים, מכוחה של אחריות אישית.

 

חופשי

אני לא מעוניין להצטייר כמטיף. אני משתף אתכם ברגעים הראשונים של תחילת דרכי, הארוכה יש לומר, לאורח חיים חדש. אני יודע בוודאות שממתינים לי רגעי אושר, והדבר מכניס אוויר תחת כנפיי וממלא את קיבתי במה שהיא באמת צריכה. זוגיות, קריירה, פרנסה – רבים ממרכיבי חיי ייצאו, כמוני, לחופשי, כי זו דרכי החדשה: החופש.

 

וכרגיל, אסיים בצלילי המוסיקה האהובה עליי ביותר. בארי וויט היה כוהן האהבה והזמר עם קול הבריטון הכי סקסי שיש. הוא נפטר בגיל 59, לא מעט בשל בעיית עודף משקל: