שאלות, הסתכלות חדשה, ענווה והמתנה – אם כל אלה יקרו לאחר שתפגשו ב"לא" המתסכל והמאיים, סביר להניח שהתנועה שתבצעו לאחר מכן תהיה מדויקת עוד יותר. רונן גפני לא רק מוכן לקבל "לא" כתשובה אלא אף לפתוח עבורה את הדלת ולתת לה את המקום הנכון. כשהמחשבה (ולא הרגש) פוגשת בדרך את ה"לא"
אני חושב שתסכימו איתי שאחד הדברים המתסכלים ביותר בחיים הוא לקבל "לא". רק תחשבו על כמה זוגות לא נפגשו, כמה עסקים לא קמו, כמה מוצרים לא פותחו, כמה עסקאות לא נסגרו, כמה שותפויות לא נרקמו, כמה חלומות לא התגשמו – רק בגלל הפחד שלנו מלקבל "לא".
ל"לא" שמור מקום של 'כבוד' בצמרת רשימת הפחדים של רובנו, והסיבה לכך היא שכולנו כבר היינו, ויותר מפעם אחת, במצב שבו חלמנו, תכננו, הכנו, עשינו…ובסוף קיבלנו "לא". "לא" מצלצל באופן כזה כאילו הוא מלווה במקהלה מתוך טרגדיה יוונית, כזה שמרגיש שכל העולם נעצר לרגע, מפנה את מבטו אלינו ומאיר אותנו במבוכתנו.
מרגישים אותו חזק בבטן. האנרגיה נשאבת לפתע מהגוף. העמידה נהפכת לשפופה יותר. הדיבור נעשה חלש יותר. הקצב הולך ויורד. המערכת כולה נכנסת לסוג של שיתוק. המחשבות מתחילות לרוץ: "מה זה אומר עלי?", "לאן ממשיכים מכאן?", "איך, לעזאזל, יוצאים מזה?".
בואו נודה בזה, זו בהחלט הרגשה לא נעימה, וכדי להימנע מההרגשה הזו בנינו על ה"לא" הזה 'הרים' של אמונות ותפיסות, כאלה שיגנו עלינו מפני פגיעה עתידית. "כגודל הציפייה – גודל האכזבה", "אל תצפו ליותר מדי…", "You don't always get what you want" – אלה הם רק חלק מארסנל משפטי ההקטנה והביטול, כשהעיקר שבבוא היום נהיה מוכנים לרגע שבו יחזור לו שוב ה"לא".
כהורים, אנחנו עסוקים רבות באיך להעביר את המסר המדויק לילדים שלנו בכל מה שקשור לציפיות שלהם מהחיים, איך להכין אותם ל'לא' הזה, בלי לקצץ להם את הכנפיים. כבעלי עסקים אנחנו טרודים במחול הבלתי אפשרי הזה של לקדם את העסק בלי באמת למכור, לשאול, ליזום…הכל כדי להתחמק מה'לא' שמחכה מעבר לפינה או בקצה לשונו של הלקוח הפוטנציאלי. כבני זוג אנחנו מהלכים בעדינות על ביצים שבירות, בין הרצון ליזום, להניע, לקדם לבין הפחד החמקמק הזה שנדחה בתנועת יד קלה או מילה אחת חדה.
במקום הרבה ומהר, ארוך ומדויק
כבר למדנו לשגר קבצים במהירות האור לצידו השני של העולם, תשובות בגוגל מתקבלות היום במהירות של אלפיות השנייה, מסרים מיידיים ממלאים כל דקה פנויה – אז איך זה שבעולם כל כך מהיר ומשוכלל, שבו איבדנו כמעט לגמרי את הצורך בהמתנה, אנחנו עדיין חווים את העצירות האלה?
אז אני בעצמי עצרתי, הסתכלתי, והבנתי, לפחות בשלב הזה, מספר דברים חדשים:
1. רגע, תשאל. כשאנחנו פוגשים בחיים שלנו "לא", זו בסך הכל דרכו של היקום להגיד לנו "עוד לא…". זה לא סופי ולא גמור. זה רק עיכוב קטן בדרך. זה כנראה עוד לא הזמן. התפתחות היא לא תאריך – היא תהליך, ואם לא הופיעה בעולם החיצוני שלנו תוצאה רצויה, זה מכיוון שעוד לא השלמנו את הלמידה. אחרי הכל, המטרות שלנו הן כלי מסייע להתפתחות, זו הדרך שלנו לגדול וללמוד להיות אלה שתוצאות כאלה אפשריות עבורם.
בדיוק כמו כותרת של מאמר שקראתי לאחרונה במגזין "Entrepreneur" שאמרה: "אתה לא רוצה להיות מיליונר, אתה רוצה להפוך למיליונר" – כלומר, זה לא מה שיש לך, זה מי אתה הופך להיות כשיש לך את זה. וזה עצם העניין: ללמוד את השיעורים ולייצר הבנות ואבחנות שיאפשרו לך לגדול ולדייק.
אז אם זה "לא", השאלות שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו הן: "מה עוד לא הבנתי?", "מה בעצם יש לי פה עוד ללמוד?", "האם זה יעד נכון עבורי?", "האם זה מדויק?".
2. Un-Attachment. כאשר אנחנו מתקבעים על תוצאה מסוימת שמחוברת ליום מסוים (יעד), אנחנו בעצם יוצרים Attachment (היצמדות). אנחנו נותנים למשהו מבחוץ להגדיר אותנו, מתפקסים על משהו שהוא סימפטום של מי שאנחנו במקום על המהות של מי שאנחנו באמת. יעד מכירות לא מעיד על כלום, מלבד על העובדה של מי הפכת להיות כדי להגיע לשם. אם היעד הוא המוביל, אנחנו עלולים לאבד את עצמנו בדרך לשם (וכמה דוגמאות רואים לזה בהתנהלות העולם הישן…). ה'לא' מאפשר לנו לעצור ולבחון את הכיוון, האם באמת בחרנו מטרה ראויה, על מה בחרנו לוותר בדרך לשם או לחילופין את מה בחרנו לשמר שבגללו לא הגענו לשם. לפעמים דווקא ה'לא' מאפשר לנו מבט נקי יותר על הערכים, הבחירות והאמונות שלנו.
3. בית הספר לענווה. אין כמו 'לא' או/ו 'עוד לא' חזק ומצלצל כדי ללמד אותנו שיעור או שניים בענווה. ענווה הוא מרכיב חשוב בניהול האגו הנמוך שלנו (זה שרוצה את ההכרה והפרסום). הרי אם הכל יצליח כל הזמן, אם נעמוד בכל היעדים ונקבל רק את ה"כן" נוכל בקלות יתרה להסתחרר ולסטות. כולנו מכירים את סיפורי הכוכבים הנוצצים בשמי הוליווד שמתרסקים להם ביום אחד. ענווה מאפשרת לנו לשמור על קשר טוב עם האגו הגבוה שלנו, זה שאחראי על הגדרת העצמיות שלנו, הייחודיות שלנו והמסר המדויק שלנו. רגעי ה'לא' מאפשרים לנו להתחבר. לדייק. להסתכל. להבין. ולהמשיך הלאה…
4. "המתנה שבהמתנה". לפעמים נדמה שפשוט שכחנו את כוחה של המתנה. הכל כל כך מהיר, נגיש, מיידי, זורם וכשלרגע או כמה רגעים אנחנו נאלצים להמתין אנחנו מתעצבנים, יוצאים מריכוז ומהשקט הפנימי. רק תסתכלו על איך אנשים מתנהגים כשהם מחכים למעלית. המתנה של מספר שניות (שלא לדבר על דקה או יותר), גורמת לנו לנוע בחוסר נינוחות, להתעסק עם הנייד שביד ולנדוד עם העיניים. שכחנו איך זה לחכות. להיות בתהליך. זו לא המהירות שבו העולם מתנהל שמלחיצה אותנו, אלא רגעי האטיות.
איבדנו את ה'מתנה' שבהמתנה, שבה מתגנבת מחשבה חדשה, כזו שלא צצה מהאוטומט. קחו לדוגמה המתנה של הקשבה. כמה יש לנו להגיד עוד לפני שהאדם השני סיים את המשפט שלו, אבל אם רק נמתין, ניתן לו לסיים, נקשיב לרגע אחד ל"עוד לא סיימתי" שלו, ופתאום נוכל באמת להקשיב, לחשוב, לעבד ולתת תגובה ממקום חדש ואחר.
גם היקום רוצה לתת לנו את ה'מתנה' שבהמתנה. את היכולת לעצור, להקשיב למה שיש לו להגיד ולעזור לנו להבין, ואז לבדוק מה נאמר או נעשה בהמשך.
העולם החדש מאפשר לנו תנועה מהירה. אנחנו קוראים לזה "קפיצה קוואנטית". יחד עם זאת, חשוב שלא להתבלבל, בדיוק כמו בשחייה, אין צורך לעשות הרבה תנועות מהירות בשביל לא לטבוע אלא לעשות תנועות ארוכות ומדויקות כדי לנוע בכיוון הנכון.
ה'לא' נמצאת בדרך כדי שהתנועה הבאה תהיה נכונה ומדויקת יותר.