מייד אין ישראל

 "השנה", אמר לי אמנון, "אנחנו נוסעים לנורווגיה".

"מה איבדתי בנורווגיה, אמנון? מה רע לי בגבעת אולגה?", שאלתי.

אבל לאמנון היו את כל הסיבות והנימוקים: "בנורווגיה יש פיורדים. בנורווגיה יש נורדים. בנורווגיה יש טרולים. נורווגיה זה טיול לאנשים אינטליגנטיים".

נכנעתי. נימוק כזה בקלות מוציא אותי מהבית.

לכבוד הנסיעה קניתי זוג נעלי "קליגולה" חדשות כי בנורווגיה לא ראו מעולם "קרוקס" כתומות.

הגענו לאוסלו. בחו"ל אנחנו חוסכים, לא עולים על אוטובוסים, מרביצים קילומטרים ברגל כדי לחסוך. בשלב מסוים התיישבתי על ספסל והודעתי: "מכאן ברגל אני לא זזה! הרגליים הורגות אותי. נעלי ה'קליגולה' החדשות עשו לי יבלות חדשות. אני מכאן לא זזה!".

הקריאה הנואשת הזו שכנעה את אמנון שהגיע הזמן לעלות על כלי רכב כלשהו, יעלה כמה שיעלה. אז עלינו על הרכבת מאוסלו לעיר ברגן בדרך לקרחונים. ברכבת זינקתי על ספסל. חלצתי את הנעליים, הרמתי את הרגליים. בדקתי את החור בגרב ואת מידת הנפיחות ועשיתי את הקול הזה שכל אשה משמיעה כשהיא חולצת נעל לוחצת: 'א-הההה'. איזה שקט, איזו מנוחה.

אלא שזה הרגע בדיוק בחייה של כל אשה שהבעל צריך משהו.

"בילוש", אמר לי אמנון, "איך אני מת לקפה. בטח יש ברכבת קפיטריה. לכי, מותק, תביאי שתי כוסות קפה. אני אשאר כאן לשמור על המזוודות ועל התיקים".

"דיר באלק", נבחתי עליו, "שים עין על נעלי ה'קליגולה', אני הולכת יחפה". לקחתי כמה מטבעות ויצאתי לעבר המזנון. בדרך פגשתי נורווגי אסלי ושאלתי אותו בנורווגית שוטפת: "קופי? קופי?". הוא הוציא מתוכו "כן" שנשמע כמו נהמה אסמטית: "יואוו". הבנתי שאני בכיוון הנכון.

בלי ה"קליגולה" שלי

בקפיטריה שמעתי ברמקול הודעה בה שובצו המילים אוסלו וברגן. הבנתי שאני בכיוון הנכון. קניתי שתי כוסות קפה וברינה ובדיצה צעדתי לעבר הקרון. בלי להרגיש הגעתי לקצה הרכבת, כשלפתע אני רואה פסים ויערות עד… אמנון? הקרון? – אין אמנון, אין קרון, אין דרכון ואין נעליים.

רצתי בטירוף חזרה אל הכרטיסן וגמגמתי באנגלית: "נו אמנון, נו פספורט, נו 'קליגולה'". הכרטיסן הביט בי ממרום שני המטר שלו ואמר בצער ובקול חנוק כיאה לנורווגי אמיתי: "יואווו". הבנתי שממנו לא תבוא הישועה וחיכיתי בסבלנות שהרכבת תעצור כבר באיזה חור.

בנורווגיה לכפרים יש שם ארוך מאוד כשבפועל בכל כפר ישנם רק שניים-שלושה בתים. הרכבת נעצרה לבסוף בכפר כזה, והורידו אותי כך, יחפה כשכל רכושי עלי אדמות הוא שתי כוסות קפה, ישר לתחנת משטרה קטנה. אין בנורווגיה פושעים כנראה, כך שלשוטר הסימפטי היה הרבה זמן להקשיב לדרמה שלי: "נו טריין, נו מאני, נו אמנון, נו 'קליגולה', נו סליפ.. נאטינג, נאטינג…".

"יואווו", אמר לי השוטר בקולו האסמטי, פתח לי תא כלא ואמר: "סליפ! סליפ היר".

שם, בתא הכלא, הנחתי את שתי כוסות הקפה, ישבתי על המיטה ובכיתי על מר גורלי.

בנורווגיה לקירות יש ריח של סלמון, לשמיכות יש ריח של סלמון ולאכול הגישו לי סנדוויץ'…עם סלמון.

מזל שהיה לי קפה להסניף מדי פעם כדי לא להיחנק מהריח של הסלומון. כל הלילה קיללתי את האמ-אמ-אמ-אמא של מי שהביא אותי לנורווגיה.

בבוקר, מכוסה בשמיכה מהכלא ויחפה, העלו אותי על הרכבת הנכונה ולאחר מכן על מונית נכונה ישר לתחנת משטרה נכונה. כבר מרחוק ראיתי את אמנון. מגולח, מקולח, מבסוט ומתלוצץ עם השוטרים הנורווגיים. רצתי אליו וצרחתי בעברית שוטפת: "בגללך! בגלל הקפה הארור שלך ישנתי בכלא וכמעט הלכתי לגמרי לאיבוד!".

אמנון הסתכל עלי מחוייך ואמר: "את יודעת מה הבעיה אצלך? את הולכת, אבל לצערי את תמיד חוזרת!".

כאן נגמר הסיפור שלי ומתחיל הסיפור שלכן, קוראות יקרות. בכל פעם שסיפרתי את הסיפור בהופעות שלי ברחבי הארץ, ניגשו אלי צופים וסיפרו לי על מקרים דומים של פיצול פתאומי של רכבות ברחבי תבל, של הפרדות בלי מסמכים ומזומנים – סיפורים שנשמעו הרבה יותר איומים ומפחידים משלי, וכמובן ככל שעובר הזמן הם הופכים לאנקדוטות משעשעות. לפי הכלל הידוע: מקרוב טרגדיה, מרחוק קומדיה.

הסיפור האחרון ששמעתי היה דווקא ממדריך טיולים בחו"ל, שנסע עם קבוצת מיידלך מבוגרות לפריז, ובתחנת הרכבת הכי הומה בעיר הם רואים ששושנה מראש העין, שלא יודעת מילה צרפתית וגם לא אנגלית, נשארה ברכבת כשכולם כבר ירדו. המדריך סימן לה בידיים לרדת בתחנה הקרובה ולחזור אליהם, והיא עשתה סימנים שהכל בסדר והיא מבינה מה צריך לעשות.

עוברת חצי שעה ואין שושנה. עוברת שעה ואין שושנה. אבל עוד משהו מוזר קרה: אף רכבת לא עוברת, לא ימינה ולא שמאלה. דממת רכבות מוחלטת בעיר הכי הומה.

לפתע, בשיר וזמר יוצאת מתוך המנהרה שושנה, כשהיא צועדת לה לאורך הפסים. היא אמנם חזרה אבל בדרך הכי פשוטה – ברגל על הפסים. כמובן שהמשטרה הפסיקה את כל תנועת הרכבות, כי ראו דמות חשודה צועדת בתוך המנהרה. גם שושנה וגם המדריך שלה בילו שעות במשטרה הפריזאית. לך תסביר לצרפתים ששושנה בסך הכל רצתה לחזור לקבוצה ולמדריך.