עדיין מחפשת את רצפת האגן

 מי שלא יכולה להיות על במה בקיסריה מול 3,000 צופים או על במה ב"הבימה" מול 300 צופים הולכת להיות מורה בפני 30 תלמידים. כך, פותחת "היפהפיה הנרדמת", כלומר אנוכי, בקריירה בת 40 שנה מאחורי הקלעים כמורה לתיאטרון, קולנוע וספרות. השנים חולפות על מי מנוחות עד לרגע שמתקבלת עוד "בעיטת עונשין" ומתחילות השאלות: "תגידי בלהה, איך את צובעת את השיער שלך כך שיוצא אחד שחור אחד לבן?", ואז הגול: "יאללה, תתחפפי!"

שאלתי: "לאן?"

ענו לי: "פנסיה".

שאלתי: "מה זה פנסיה?".

ענו לי: "פנייך נפלו – סופך הגיע!"

ואני, רק אתמול נולדתי…מה שרואים מבחוץ זה לא מה שמרגיש בפנים.

אבל לנו, המורות, יש סימן מובהק מתי אנחנו פתטיות ו"יאללה, תתחפפי ולכי הביתה". לסימן הזה קוראים הר המצדה. בהר המצדה יש שביל נבזי בשם "שביל הנחש". כל עוד המורה הנכבדה מטפסת את "שביל הנחש" ב-5 בבוקר בקלילות וצורחת לעבר הטור בן 40 ראשי הילדים, ההולך אחריה: "למה האחרונים מתמהמהים שם בסוף?!?" – אז הכל בסדר. אבל אם המורה עולה ב-5 בבוקר על "שביל הנחש" עם שתי פיתות מיונז ופסטרמה בבטן ועוד שקית ביסלי גריל, שזללה באוטובוס, והבטן שלה מתהפכת משום שבדרך כלל היא אוכלת רק 2 פרוסות לחם קל עם גבינה 0 אחוז שומן ופלח מלפפון… אבל טיול שנתי זה טיול שנתי, ואותה אומללה מטפסת בכוחותיה האחרונים עם ההליכון והוונטולין ולוחשת לתלמידיה: "ת-ע-ל-ו, ת-ע-ל-ו, אני כבר אגיע..". מה שהרומאים הרסו התלמידים שלי הרסו עוד יותר, והמורה במקום להגיע בזריחה הגיעה בשקיעה. אז, יאללה שתתחפף ותלך הביתה.

הבעיטה הזו החוצה ממערכת החינוך פקחה לי את העיניים. שוב לא הייתי לא 'יפהפיה' ובטח לא 'נרדמת'. החיים נהיו מלאי אדרנלין, הכיוונים היו אינסופיים. מה עושים? מה עושים?

קודם כל פצחתי בקריירה של פנסיונרית אמנותית ונרשמתי לחוג קרמיקה. בשבוע הראשון עשיתי מאפרה. בשבוע השני עשיתי מאפרה. בשבוע השלישי עשיתי מאפרה (ואני כלל אינני מעשנת…). על כל היצירות חרטתי: "מיצירות בלהה תורן". הענקתי את השלל לבתי הנשואה. היא התביישה לספר שאמא שלה השפויה יצרה במו ידיה את המאפרות ואמרה לכולם: "הילדים הביאו מהגן….".

נא להתנהג בהתאם

טוב, הבנתי שקרמיקה זה לא בשבילי. מה עם ספורט?

מה חשוב בגיל שלנו? – נפש בריאה בגוף בריא – יוגה!

יש מאסטר ליוגה. נקרא לו מר ו' מפאת צנעת הפרט. מלך היוגה של השרון. נרשמתי לחוג שלו במרתף (שוב מוטיב המרתף בחיי…). קניתי מזרונית סגולה במיוחד עבור החוג. כשאני נרשמת לחוג אני קונה הכל חדש גם אם אני נשארת בחוג רק שבועיים…

עם המזרונית הסגולה שלי הגעתי בדיוק בשעה 06:45 בבוקר ונשכבתי יחד עם עוד 10 "ווייברס" על המזרוניות. תמיד בחוגים האלה הרוב נשים.

מר ו' הסתכל עלינו ואמר בקול מאיים: "תרגיל מספר 1 – נא להדק את רצפת האגן!"

מה??? אני 65 שנה עם הגוף הזה. איפה זה רצפת האגן? את מה להדק? הסתכלתי שמאלה וימינה כדי לראות מה אחרות מהדקות. לא רואים שום דבר. אז הידקתי את מה שיש…

מר ו' מביט עלינו שוב ואומר: "תרגיל מספר 2 – נא להכניס את העקבים לפי הטבעת". ואווו, אצל כולן זה נכנס. אצלי לא…

מתי הוא אמר לי: "כל הכבוד לך, גברת תורן"? – בסוף השיעור כשעשה לנו הרפיה ב"תנוחת גופה". מה זה "תנוחת גופה"? – שוכבים על הגב ונושמים. את התרגיל הזה עשיתי טוב יותר מכל הכיתה, כי לשכב על הגב ולנשום אני מתרגלת מדי פעם בבית, בסקס. גם שם, בעת התרגול, אני מתבוננת בתקרה, רואה קורי עכביש ולוחשת: "כשתגמור, תעלה על הסולם ותעשה פינות". כן, כן, אתן כבר יודעות שפעם, כשהייתי רואה את אמנון שלי, הייתי מתרגשת עד דמעות ורוצה לקרוע ממנו את הבגדים. היום אני רואה רשימת מטלות מהלכת…

הזמן הפנוי בפנסיה עשה נס גדול, והיה ברור שזה עתה או לעולם לא. נכון, אנחנו עושים הרבה טעויות, מחפשים כיוונים, נכשלים, שורפים את כספי הפיצויים – אבל בסוף, כמו יהלום מלוטש, החלום מקבל צורה ואנחנו צועדים בדרך להגשמתו.

גם אני הייתי לגמרי מבולבלת. בתחילה חשבתי שאני לפחות ש"י עגנון וכתבתי ספר "סדום והמורה", ספר מצחיק וחכם, ספר שאף אחד לא קנה, עד שהתחלתי לספר את הסיפורים בערבים חברתיים, וראו זה פלא, כל הספרים נמכרו. פתאום

הבנתי מה אני רוצה בדיוק: אני רוצה לעמוד על במה ולהצחיק אנשים, לספר את הסיפורים שלי, המלאים פאשלות ופדיחות, ולתת לשומעים אומץ להתמודד עם הפדיחות והפאשלות שלהם.

התלבטתי איך לקרוא לעצמי: בדרנית או סטנדאפיסטית? עד שאמנון המציא את התואר "רתקנית", שגם הוא פדיחה כשלעצמה כי שואלים אותי רבים: "רקדנית??? עם כל המשקל הזה?".

לכי תסבירי למה התכוון המשורר…