תמנע בארץ הפנטזיות

שכחו מתדמית הסופרת שיש לכן בראש, כזו היושבת בחדר סגור ומבודד עם מחשב, ערימות דפי פוליו ורעיונות למכביר. אולי בכלל הגדרתה כ"סופרת" תחטא למהותה, ו"פנטזיונרית" תהא ההגדרה המדויקת, רק שבמקרה שלה הפנטזיות הופכות למציאות, ואם אחת מהן חומקת מבין אצבעותיה – היא תדאג להפכה לנחלת הקיים. היא שונה, צבעונית, פורצת דרך, חופרת וחוקרת ומוכנה ללכת רחוק ועד הסוף וקוראים לה תמנע קורץ (37), תושבת כרכור, מחברת ספר הפנטזיות "המסע לאינווריק", שבקרוב עתידה להוציא לאור סדרה נוספת של ארבעה ספרי פנטזיה.

היא סופרת, משוררת, מנחת סדנאות כתיבה, כותבת ביוגרפיות אישיות, ואם חד הורית לבן בן ה-7, ולכאורה עוד אחת מיני רבות וטובות שהתברכו בכישרון כתיבה ויצירתיות. נכון, היא באמת אחת מיני רבות, אך לא כל אחת מהן תוציא ספר פנטזיות שמספר על מפלצות של רגשות, ובטח שלא כל אחת תאפשר לעצמה בשם היצירתיות והאותנטיות להתנסות בחוויות בלתי שגרתיות כמו סקס עם אשה על מנת להכנס לדמות הגבר.

קורץ, ילידת קיבוץ מסילות שבעמק בית שאן, גדלה על ברכי סבתה, סופרת הילדים תמר קורין שחר. "בכיתה ב' כתבתי את הסיפור הראשון, ועד היום הוא נמצא על אותם דפים קטנים עליהם נכתב. בתיכון התחלתי להקריא לחברות, לחברים ואנשים אהבו. ברכות לאירועים, פתיח לערב כזה או אחר ובעונת החתונות הפכתי להיות המברכת הלאומית. בעקבות הספד שכתבתי ללווייה אחת שפתח את כל הברזים, התחלתי לכתוב הספדים ללוויות.

"אבל משהו בדימוי הסופר היה מאוד בעייתי מבחינתי. 'סופר' נתן לי תחושה של מישהו שמורם מעם, ואני כל כך עמך ישראל. מלבד זאת היתה לי תמונה של 'סופר' שנחצבה במוחי: אדם שיושב שלוש שנים בחדר סגור וחשוך, עם מכונת כתיבה של פעם ומנורה קטנה שתלויה לו מעל הראש. אז איך אני, תמנע, שכל כך אוהבת מרחבים ובני אנוש, אסתלק מעמי לפרישות שכזו?

"גם התחושה מבית לא עזרה. מחד, הקריאו לי המון סיפורים בילדות, בעיקר ספרות פנטזיה, ואפילו את התנ"ך הקריאו לי כספר אגדות מרהיב. מאידך, טרחו לציין בפני, כשהייתי כותבת משהו ומראה כדי להתגאות: 'גם האחים שלך רצו להיות סופרים, כתבו עמוד אחד, ושם זה נגמר – למה שאת תצליחי יותר? מה כבר יצא לך מזה?'. זה מוזר, בפרט לאור העובדה שסבתי הייתה סופרת ילדים, שסיפוריה התפרסמו ב'פשוש', 'דבר לילדים'. זה מאוד חיזק אצלי את הרצון להיות סופרת, להיות כמו סבתא".

מפלצת של אשמה

  קורץ עזבה את הקיבוץ בו גדלה, עברה לתל אביב, לא ממש מצאה את עצמה שם, ואחרי מספר שנים חזרה לקיבוץ. "עם החזרה שלי לקיבוץ הרגשתי שמשהו מתחיל להתגבש. התחלתי לארגן ערבי תרבות, לייצר תוכניות מיוחדות לנוער בקיבוץ ולהדריך קייטנות. יום אחד ניגש אלי רכז החינוך והציע לי להיות מלווה של ילדה אוטיסטית. ילדה מתוקה בת 3.5 שלא מתקשרת עם אף אחד. התקשורת האנושית היחידה שהייתה לה התבצעה באמצעות סיפורים שהיתה מדקלמת. בפעם הראשונה שנפגשנו, בהסעה שלה, היא ישבה שעונה עם פניה על החלון. אמא שלה אמרה לי שזו עוד אחת מצורות הביטוי להסתגרות שלה. כשנסגרה הדלת, היא הפנתה את ראשה ממני לכיוון החלון, אך עיניה הציצו לעברי. באותה תקופה עדיין לא נחשפתי לתיאוריות פסיכולוגיות, אבל היה לי ברור שהיא משתוקקת למישהו שיתחבר אליה.

 "אני זוכרת שהגעתי לגן שלה. היה לה מנהג לטבול אצבע אצבע בתוך הקטשופ וללקק אותן. כל הילדים התבוננו ב'מוזרה הזאת'. התיישבתי לידה והתחלתי לטבול בעצמי אצבע אצבע. הילדים התבוננו בהשתאות, פתאום היא קיבלה גושפנקא להתנהגות שלה מאדם מבוגר, אז זה בטח בסדר, והרבה מהילדים התיישבו ליד, וחיקו את ההתנהגות של שתינו.

 "קפצתי איתה יחד בשלוליות, שרנו יחד, לימדתי אותה חרוזים חדשים והיא הייתה מאושרת. כל המבטים האנושיים מהצד הפכו ממבטי חמלה למבטים מחויכים. סוף סוף היא זכתה לקבל אישור לאיזו חמודה שהיא. אחרי חצי שנה היא הישירה מבט לעיני ואמרה לי בקול מתוק: 'תמנע, אני אוהבת אותך'. היא הייתה המתנה שלי. דרכה הבנתי אלו כלים יש בתוכי לעבודה עם אנשים".

  אותה ילדה אוטיסטית הובילה את קורץ לגילוי יכולותיה. היא למדה הנחיית קבוצות וסדנאות צחוק ופסיכודרמה. כל אלה חברו להם יחדיו לכישרון המולד של הכתיבה, שהוביל לספר הפנטזיה וההרפתקאות "המסע לאינווריק", שיצא לאור בשנת 2007 על ידי הוצאת "אסטרולוג". הספר מוביל את הקוראים למסע מודעות פנימית/עצמית להכרת עולם הרגש. כל רגש מיוצג על ידי מפלצת קטנה או גדולה, חביבה או מפחידה, שלילית או חיובית.

  "מגיל 12 אני סובלת מאלרגיות איומות שעושות אותי מנוזלת כל הזמן, ופתאום הכל התחבר לי: האלרגיות, הלימודים, העבודה עם הילדה. דמיינתי איך בתוך האף שלי חיה מפלצת של רגשות אשמה. הייתי בטוחה שזה הרגש הכי בעייתי שלי. אז הפכתי את הרגש הזה למפלצת, האנשתי אותה והוצאתי אותה מתוכי עד כדי יכולת להגיע איתה למשא ומתן. היתרון הנפלא בספרות פנטזיה הוא שאפשר עם תכנים פסיכולוגיסטיים ופילוסופיים שהם מאוד מעייפים בדרך כלל, לעשות מה שרוצים. פתאום הכל השתלב לחיבור מופלא: יכולת ההבעה בכתב, תחושת השליחות, והעבודה עם הילדים – איך לוקחים את הדפוסים ולא הופכים אותם לתבניות שמכשילות אותנו? איך מתמירים רגש שלילי ברגש חיובי שמשרת אותך. זהו 'המסע לאינווריק'".

מה זה "אינווריק"?

"זה 'אין' ו-'ריק'. כדי להתחיל מסע אמיתי צריך לפנות מקום. רק כשאין שום דבר והכל ריק, אפשר להתחיל. כך מתחיל המסע ל'אינווריק'".

 "המסע לאינווריק" דומה למסע המטלטל שעברה קורץ בתהליך כתיבת הספר. "בחודשים הראשונים השפרצתי רעיונות ומסגרת, ואז נכנסתי להיריון ונתקעתי עם הכתיבה, לא בגלל ההיריון אלא בגלל המסביב לו. מערכת היחסים שלי עם בן זוגי הייתה בכיאוס מוחלט. כשנכנסתי להיריון, הוא דרש שנתחתן. ילד בלי אישור הרבנות היה מבחינתו בלתי אפשרי, ואני הייתי כל כך רחוקה משם, רק היה לי ברור שאני רוצה להיות אמא לילד הזה שגדל בתוכי. האלרגיות שלי התגברו באופן איום ויומיומי. הומיאופת אמר לי שאני בעצם חווה שני הריונות וזה בלתי אפשרי, שאני חייבת לוותר על אחד, ובין השניים בחרתי להניח את אימת הגיליוטינה על הספר, כמובן.

 "בגדול נכנעתי. התחתנתי עם 200 אורחים וחתיכת דג. עברנו לכרכור. שנה וחצי אחרי הולדת בן הרגשתי לבד לחלוטין. הוא לא היה בבית, בכל פעם מצא לעצמו תירוצים כדי להיעלם. בלי תקשורת, בלי מגע, אפילו לא ישנו יותר יחד. קיבלתי מכה לאגו, לנשיות, לה-כ-ל. אחרי שנה וחצי של טיפול זוגי שלא צלח, החלטתי שזהו. מתגרשים. תוך שלושה חודשים גמרתי ספר של 300 עמודים בכתב יד, עוד חודש של הקלדות, ונגמר. ממש באותו רגע ביקשתי מבן הזוג שלי שיצא מהבית. כשנתיים אחרי ה'מסע לאינווריק' יצא לאור. כשהספר יצא לאור זה לא היה, כי רציתי לעסוק בזה לפרנסתי אלא כדי לממש את הייעוד שלי".

מנקודת מבט של גבר

 קורץ לא שוקדת על השמרים, ובאמתחתה סדרה של ארבע ספרי פנטזיה נוספים, עברי כרס, שמתוכננים לצאת לאור בקרוב. במרכז הסדרה מעין חזיון אפוקליפטי: העולם כולו מוצף במים. "קומץ אנשים ניצלים ומגיעים לאי, שהוא בעצם פסגה של הר. השאלה שעלתה היא: האם בסיטואציה כזו אפשר למחוק את העבר? אני בטוחה שכל אדם באשר הוא תהה במרוצה חייו, מה היה קורה לו יכול היה להתחיל את כל חייו מההתחלה.

 "הספר השלישי בסדרה נכתב מנקודת מבטו של גבר. זה היה אתגר מאוד גדול מבחינתי, שהביא אותי להתנסויות מאוד מעניינות כדי שהכתיבה תהיה אותנטית. היה לי חשוב שגבר שיקרא את זה יזדהה לחלוטין ולא ירגיש שאשה עומדת מאחורי המילים. מצאתי את עצמי תוהה איך אכתוב סיטואציה מינית מנקודת מבטו של גבר, כשאני יודעת איך הדברים נראים אך ורק מנקודת מבטה של אשה. כמי שנאמנה עמוקות לאמת הנכתבת, הלכתי להתנסות בזה".

התנסות ביחסי מין עם אשה?

"הסיטואציה כמעט 'נפלה לחיקי'. הגעתי לחברה טובה, מצוננת כולי, וזה מצחיק, כי משהו בצינון הזה גרם לקול שלי להיות מאוד עבה ונמוך. לא אמרתי לה שאני רוצה להתנסות בשביל הספר שלי, כי לא רציתי שתרגיש ככלי שרת, פשוט נתתי לזה לקרות. הלכנו לישון, ומכיוון ששתינו מאוד מיניות בהווייה שלנו, תמיד עשינו טיזינג אחת לשניה בקטע של הומור. תביני, אני לא נמשכת לנשים, אני יכולה לראות מישהי ולהגיד עליה שהיא מאוד סקסית, אבל אף פעם לא הרגשתי משיכה לאשה. אז בלילה ההוא, אנחנו צוחקות במיטה, וכבר 4 בבוקר, עוד רגע נרדמות, ואני יודעת שזה הרגע שלי. מכיוון שאני רוצה להיות 'גבר', התחלתי עם הכל, כי הרי הגבר 'צריך' להתחיל. מכל הטיזינג, הבנתי שגם לה בא להתנסות. זו הייתה רק שאלה של מי תתחיל. הרגשתי שנכנסת בי דמות של גבר מאוד ספציפי. הרגשתי כמו נער אורוות 'מניאק' באנגליה, שמזיין את הבת הבתולה של בעל האחוזה. היא גם הייתה בדיוק בתדר הזה, הבתולי והמאוד נשי והתמסרה לחלוטין. מדהים שהייתי במספר מימדים בו זמנית: גם בתוך האקט, גם בחוויה של גלגול אחר, גם כסופרת, וגם כמתבוננת מהצד על כל החווייה הנשית. הכל כתוב אחד לאחד, בדיוק כפי שזה היה".