סוף עידן מירוץ העכברים

כבר מעל 200 שנה בונות המערכות סביבנו את מלכודת העכברים בה אנחנו לכודים. החל ממערכת בתי הספר דרך ההשכלה הגבוהה ועד ערוצי התקשורת והממשל – כולם מעודדים אותנו להמשיך ולרוץ במעגל האינסופי של מירוץ העכברים. המירוץ הזה משרת את האינטרסים של כולם, חוץ מאשר את שלנו, האזרחים העובדים ובעלי העסקים הקטנים והבינוניים.

קריסתן ההולכת וקרבה של המערכות הללו מובילה גם לקריסתו של עידן מירוץ העכברים. עבור חלק מאיתנו אלו בשורות טובות – כרטיס הכניסה לעידן של חופש מחשבתי ותנועתי, ועבור חלק אחר אולי אלו תהיינה בשורות קשות – כניסה לעידן של חוסר ביטחון ועבדות. בכל מקרה, התוצאה מעכשיו תלויה בנו. רק בנו!

אין בעיה, יש פתרון לכל דבר

בואו נבין תחילה איך נבנתה מלכודת העכברים הזו, הדומה לגלגל שנמצא בכלוב העכברים בו הם מתרוצצים כל היום, בכל פעם מהר יותר, אבל כמובן שלעולם לא מגיעים למקום חדש.

הכל התחיל בשלהי המאה ה-19, ימיה של המהפכה התעשייתית. העולם עובר קפיצה קוואנטית ביכולות הייצור שלו ולפתע ניתן לייצר מוצרים בייצור המוני בעלויות נמוכות יחסית, כלומר הרבה מאוד מוצרים שזמינים להמונים במחירים סבירים.

התופעה שמלווה את המהפכה התעשייתית היא העיור. תושבי הכפרים עוברים לערים הגדולות, בהן מוקמים המפעלים החדשים, כדי למצוא עבודה טובה וקבועה. לפתע, אפשר להתפרנס טוב כל השנה. כבר אין תלות במזג האוויר, עונות השנה ואיכות האדמה, וחוסר הביטחון ואי הוודאות שמאפיינים את העבודה העונתית נעלמים. המפעל תמיד שם, ללא קשר לעונות השנה, המכונות תמיד ממשיכות לעבוד והמשכורת תמיד מגיעה.

והנה מבלי לשים לב, הכניסו אותנו לקופסאות: עברנו מהבתים בכפר לגור ב"קופסאות" העיר, לעבוד ב"קופסאות" של מפעלים, אליהם אנחנו מגיעים ב"קופסאות" של תחבורה.

התופעה המעניינת במיוחד שנוצרה עם המהפכה התעשייתית היא הקמת בתי הספר היסודיים. עד אותה תקופה בתי הספר היו נחלתם של ילדי העשירים ובעלי הקשרים, ולמדו בהם בעיקר מקצועות כמו אומנות ופילוסופיה, וזאת כדי לשמר את העשירים עשירים (יותר) ומשכילים.

אבל עם פרוץ המהפכה התעשייתית נדרשו המפעלים לעובדים מיומנים, ובשל כך הוקמו בתי הספר להמונים. אלו היו בתי ספר מקצועיים בעיקרם כאשר המטרה המוצהרת של הממשלות להקמתם הייתה: "ליצור עובדים מסורים ואזרחים צייתנים". היה צורך להכשיר דורות רבים של עובדים מסורים, שיעבדו באלפי המפעלים החדשים.

ומי היו הנהנים המרכזיים? בעלי ההון, שהקימו את המפעלים, והממשלות שנהנו ממסים ומאזרחים צייתנים. הון-שלטון כבר אמרנו?

וההמונים? עובדים מצאת החמה ועד צאת הנשמה, שלא לדבר על תנאים, פנסיה, ביטוחים וכדומה…הרי, תמיד ניתן יהיה למצוא מישהו שיעשה את אותה עבודה זול יותר, מהר יותר, וגם בלי להתלונן.

השיטה ממשיכה לעבוד מצוין עד לשנות ה-50, ואז נתקלים בעלי ההון שהקימו את המפעלים בבעיה חדשה: כושר הייצור שלהם הוא עכשיו כל כך משוכלל, כל כך יעיל, שכבר לא חסרים עובדים (את רובם, אגב, כבר מחליפות המכונות), ועכשיו חסרים…צרכנים!

המערכת המשומנת יוצאת מיד לעבודה, ומטרת בתי הספר, התקשורת, והממשל היא מעתה לייצר צרכנים צייתנים כדי שיוכלו לקנות את כושר הייצור העודף. קדימה, מהפכת הצריכה בעיצומה!

ולרשותם של העוסקים במלאכה עומד נשק להשמדה תודעתית המונית – הטלוויזיה! ("קופסאות", זוכרים?). ערוצי התקשורת, בתי הספר, הממשל, כולם מכוונים אותנו למנטרה אחת ברורה: אתה זה מה שיש לך. החיים שלך לא שלמים, אבל אין שום בעיה, אתה רק צריך מכונת כביסה/אוטו חדש/בית גדול…והכל יהיה בסדר. החלום האמריקאי נבנה… ואחריו כל העולם.

מה הבעיה? על כל אלו צריך לשלם, והרבה!

שעות העבודה המוגדרות במפעל כבר לא מספיקות, נדרשות משכורות גבוהות יותר. שוק העבודה משתכלל ונדרשים תפקידים מתקדמים יותר (זה כבר לא רק לסובב גלגל במפעל שמייצר בורג), ונדרשים מנהלי שיווק ומכירות, מהנדסים ומזכירות….והרשימה עוד ארוכה.

מערכת החינוך נרתמת במלוא עוצמתה. מוקמים בתי ספר תיכונים ואוניברסיטאות. שנות ה-70 היא תקופת הפריחה של ההשכלה הגבוהה בארה"ב ומחוצה לה. ההשכלה הגבוהה מציעה לאזרחים פתרון "קסמים": תלמד יותר – תמצא עבודה טובה יותר – תרוויח יותר – תבזבז יותר – תהיה שווה יותר!

והאזרחים, נוהרים בהמוניהם…

מירוץ העכברים הולך וגובר…אנחנו כבר כלואים במערכת החינוך כ 20- שנה, ובסיומם נכלא לעולם העבודה, כדי לעבוד יותר כדי להרוויח יותר ולקנות יותר…היי, לשכן שלי יש בית גדול משלי! גם אני רוצה! אין שום בעיה: עוד תואר, עוד העלאה במשכורת, עוד חפצים ומותרות.

השיטה עד כדי כך יעילה ומקדמת את עצמה, שהיא לא מוכנה להסתפק רק בזה שנבזבז את כל מה שאנחנו מרוויחים, היא רוצה להגביר את הקצב וההיקפים, אז אם אתה לא מוצלח מספיק בשביל להרוויח מספיק, אל תדאג, המערכת מצאה לך פתרון: אתה יכול לקחת הלוואה, משכנתא, כרטיסי אשראי, הלוואות סטודנטים…לא משנה, העיקר שתקנה ותקנה ותקנה…

אבל, כידוע, את כל ההלוואות האלה צריך להחזיר. מאחר שרובן לא נלקחו כדי לבנות עסקים קטנים ולייצר תשואה אלא בעיקר כדי לייצר צריכה, אז צריך לעבוד קשה יותר ולהרוויח עוד יותר כדי להחזיר אותן. פשוט וקל: נקום שעה מוקדם יותר, נעבוד שעה מאוחר יותר, נלמד תואר אחד יותר… מהירות סיבוב הגלגל עולה ועולה והופ, מירוץ העכברים מגיע לשיאו. וזה ממשיך וממשיך וממשיך…לומדים…עובדים…קונים…לוקחים הלוואות…עובדים עוד יותר קשה…וחוזר חלילה.

המערכת ממשיכה לעבוד בצורה מושלמת כמעט (עבור עצמה), בעלי ההון מקימים את המפעלים ומוכרים את המוצרים, המדינות נהנות ממסים, והעובדים הטובים והאזרחים הצייתנים – הם עסוקים מדי במירוץ מכדי להתבונן לצדדים ולשאול שאלות.

משעות עבודה לשעות יצירתיות

כל זה מחזיק מעמד יפה עד לשנות ה2000- המאוחרות. עם מהפכת האינטרנט והרשתות החברתיות, פעם ראשונה בהיסטוריה של העידן התעשייתי אנחנו מקבלים ערוצי תקשורת ומידע שלא כפופים לאינטרסים של בעלי ההון והשלטון. אפשר לשתף מידע ותחושות. פתאום מיליוני אנשים בכל העולם מבינים שהמערכת הגיעה לגבול הקריסה…זהו.

יש גבול לכמה מוקדם אפשר לקום וכמה קשה אפשר לעבוד, יש גבול לכמה רכוש וכמה חוב אפשר לצבור. מתחנו את החבל עד קצה גבול היכולת שלו, ואנחנו עכשיו נתלים על חוט השערה וזה רק עניין של ימים, שבועות או חודשים עד שהוא יקרע.

הגענו לסוף עידן מירוץ העכברים, ואיתו גם להתפכחות וההבנה שהמערכת תמיד שמרה על האינטרס שלה ושהבטחות התקווה שעוד מאמץ קטן, עוד תואר אחד, עוד שעה בעבודה – כל אלה יביאו אותנו לפריצה הגדולה. כל אלה שייכים למנגנון השיטה הישנה.

במבט קצר סביבנו ניתן לראות שמערכות הכסף קורסות (קרנות הפנסיה מרוקנות, מערכות התמיכה הממשלתיות לא מתפקדות), ומערכות העבודה כבר לא מספקות את הסחורה (אף אחד כבר לא מעדיף לבלות עוד שעה עם הבוס במקום עם הילדים בשביל הבטחה ריקה לקביעות שמזמן נעלמה).

עכשיו הגיע תורינו! זה התור שלנו לביטוי אישי, לצבירה של חוויות ולא של חובות, לאחדות ולא לתחרות, ליצירת חיים של משמעות ולא של משמעת, לריבוי תחומי עשייה ולא להתמחות, לתנועה חופשית ולתודעה צומחת. ברוכים הבאים לעידן החשיבה היזמית!

חוקי המשחק החדשים, בשילוב עם ההבנה שהמפתח להצלחה כבר לא תלוי בלעבוד קשה אלא בלעבוד חכם – יוצרים עבורנו סביבת הזדמנויות חדשה.

אנחנו נדרשים לרמת תודעה חדשה, כזו שתאפשר לנו להבין שאנחנו כבר לא עובדי מכונה, אנחנו עובדי תודעה, אנחנו מייצרים ערך באמצעות היצירתיות שלנו והיוזמה שלנו ולא באמצעות שעות העבודה שלנו…ועל כן, אין כבר משמעות למספר השעות שאני עובד (זו תפיסה מיושנת שמקורה בימי העבודה במפעלים), יש משמעות לאיכות החשיבה שלי ולאיכות החיים שלי. האיזון בין חיי עבודה לחיי משפחה הוא כבר לא מותרות, הוא הכרח של העידן החדש – אנחנו יצירתיים יותר ויצרניים יותר אם אנחנו מאושרים יותר.

זה הוא עידן חדש של ריבוי קריירות, ריבוי תחומי עניין, ריבוי עיסוקים וריבוי עסקים. תם העידן בו כרטיס הביקור שלכם יכיל רק שורת הגדרת תפקיד אחת, התחיל עידן ההגדרות הפתוחות: "אני יזם/ צייר/ קניין/ מורה (ובזכות זה אני טוב כל כך במה שאני עושה).

אלו שישכילו להבין ולאמץ את חוקי המשחק החדשים ימצאו את עצמם בעולם של הזדמנויות ואפשרויות. מה שנדרש הוא שינוי תודעתי.

אני אוהב לקרוא לזה שינוי מתודעה של שכיר לתודעה של יזם.

השכיר יחשוב: "איך אני מרוויח ממה שאני יודע" (במילים אחרות: "איפה אפשר למצוא עבודה שתואמת את הכשרה שקיבלתי בלימודים?")

היזם יחשוב: "מה נדרש ממני לדעת כדי להרוויח" (במילים אחרות: "אלו מיומנויות חדשות אני צריך לפתח כדי ליהנות מהשפע של העידן החדש?").